מאת שלומי דסקל
נפתח בשאלה ספק פרדוקסלית: אם נושא כלשהו לא מעניין אותי ואני שוב ושוב מציין במפורש שהוא לא מעניין אותי, האם בכך לא סתרתי את עצמי והוכחתי בדיוק את ההיפך? האם בהצהרת חוסר העניין החוזרת ונשנית לא הדגמתי שהנושא המדובר מעניין? ורגע לפני שנשקע בהרהורים פילוסופיים, האם לא יהיה מעניין לדעת איך מצהירים על חוסר עניין בערבית מדוברת?
ובכן, בניגוד למורכבות הפרדוקס הנ"ל, בערבית מדוברת החיים פשוטים יותר – טֻז (طُز). זה לא מעניין אותי? "טֻז!" המהדרין יבטאו את חוסר העניין שלהם פעמיים – תחילה יכפילו את המילה "טֻז" ומיד לאחר מכן ידגישו שמדובר בצורת הזוגי ( ֵין) ובקיצור, "טֻז טֻזֵין" (طُز طزّين). המהדרין שבמהדרין ישלשו ויוסיפו גם את המילה "שלוש": "טֻז, טֻזֵין, תלאתה" (طز, طزّين, تلاتة)! פשוט, נכון? אבל מאחורי הפשטות הזאת מסתתר סיפור היסטורי מעניין.
אולי מכיוון שהמילה הזאת מביעה זלזול יש הטועים לחשוב כי מקורה במילה העממית לאחוריים (טִיז طيز). אולם ככל הנראה מקורותיה של הקריאה "טֻז!" אינם בעולם הפיזיולוגיה אלא במקום אחר לגמרי, עולם המסחר, ובימים שבהם שלטה באזורנו האימפריה העת'מאנית. כשסוחרים בני המקום הגיעו לנקודות מעבר ופגשו במוכסים תורכים, הם התבקשו להכריז מה מכילים שקיהם ומיטלטליהם. כדי לציין שאין עימם סחורה יקרת ערך, שיש להטיל עליה מס, הם בחרו להשתמש במילה התורכית "טֻז", שפירושה "מלח". כלומר, הסוחר הכריז "אני נושא עימי מלח", בין אם באמת היה בשקים מלח ובין אם לאו ואין צורך לגבות ממני מס. יש הטוענים כי אפילו ההכפלה מקורה בסוחרי אותם הימים שאמרו "טֻז, טֻז" על מנת להדגיש כי אין באמתחתם דבר בעל חשיבות. כתוצאה מכך השתרשו המילה ודרך ההבעה הזאת והפכו להצהרת חוסר עניין או חוסר חשיבות.
אנו נדרשים לחוסר העניין בזכות שיר שיצא לאור בחודש מאי האחרון מבית היוצר של הראפר תאמר נפאר. השיר נקרא, איך לא, "טֻז טֻזֵין". מכיוון שנפאר ידוע כאומן שמרבה להתייחס לאירועים אקטואליים ומכיוון שהוא דמות חשובה בזירת התרבות בישראל מעניין להבין מה לא מעניין אותו.
בשנים האחרונות היצירה של נפאר עוסקת רבות באלימות בחברה הערבית בישראל ולנושא זה כבר התייחסנו בעבר. התכנים בשיריו היו קשים והקליפים שליוו אותם רק הוסיפו לכבדות ולהיעדר התקווה. לעיתים הם צולמו בשעות הלילה או באווירה שמדמה לילה ובאווירה אורבאנית לוחצת שאינה מותירה אוויר לנשימה. החיבור בין המילים לתמונות, בין האודיו לויז'ואל בלעז, יצר אווירה כבדה, עצובה ונטולת תקווה.
לכאורה ניכר שינוי בשיר החדש; המוסיקה שמחה וקצבית והקליפ עצמו צולם באור יום, אי שם בים, כשנפאר לבוש בבגדים צבעוניים. אבל אל תחפשו תקווה; השיר משדר ייאוש. הכל עומד במקום, אפילו גלי הים בקושי נראים והאומן עצמו מכריז שוב ושוב: די. התעייפתי. לא אכפת לי עוד. טֻז-טֻזֵין.
בחזרה לתהייה הפילוספית שבה פתחנו, דווקא הצהרת חוסר העניין הזאת של אחד היוצרים האחרונים שיכולים לטעון כי מה שתמרחש סביבם לא מעניין אותם, מעוררת עניין. האם נפאר באמת מרים ידיים ואירועי השעה הקשים הובילו אותו לאדישות מופגנת? הרשו לנו לא לקנות את הצהרת חוסר העניין ולקבל אותה כמות שהיא. יתכן וכפי שהוא משורר בשירו, נפאר בסך הכל מציע לחברה הערבית תרופה לימינו הטרופים – צריך להתעלם ממה שקורה ולהסתפק בהשארת הראש מעל למים, תרתי משמע. אבל גם הפעם יצאה תחת ידו יצירה מטרידה. באותו החודש פירסם נפאר יצירה נוספת בשםPut your arm around me , קטע ספוקן וורד באנגלית, שמלווה בכתוביות בערבית. ביצירה הזאת הוא חזר לקצב המלנכולי והאיטי והמסר בה הוא חיים בחשש קיומי. מחיבור שתי היצירות הללו לצד העובדה שנפאר מתיימר להשמיע פעמים רבות את קולו של הדור, נקבל תמונה של חברה שחוששת לקיומה והתרופה היחידה שמוצעת לה היא הפאסיביות. מטריד, כבר אמרנו?