דומה כי אין ויכוח על מידת חשיבותם של לימודי הערבית, במיוחד זו המדוברת, במדינה כישראל. אם כדי להכיר את השכנים ולעשות שלום ואם כדי להבין את היריב ואת כוונותיו הנסתרות – נראה שהדבר נתון בקונסנזוס. רבים מספור בתי הספר, המכונים והמוסדות העוסקים בהוראת השפה הערבית המדוברת, אך עם זאת, רובנו יודעים כי מספר הישראלים-יהודים אשר מסוגלים להתבטא ברהיטות בערבית אינו גדול.
כמעט מדי יום מזדמן לי לשוחח עם נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, אשר "עשו שני קורסים בברליץ, אחד באולפן עקיבא ועוד אחד למתקדמים מאוד בגבעת חביבה, ובכלל אני זוכר מלא מילים מהצבא…" התגובות להצעותי לנסות לנהל שיחה קלה בערבית, על מנת לעמוד על הישגי הלומדים, נעות לרוב בין שתיקה מהולה במבוכה, דרך התפתלויות ("מה, עכשיו? ככה?") ועד להודאה האמיצה באמת המרה: למדתי בהמון קורסים, אך אינני יודע לדבר. כאן עולה שאלה חשובה אשר ודאי נשאלת על ידי רבים מבוגרי נסיונות הנפל הללו: למה?. אינני מתיימר לספק תשובה מלאה ומקיפה לשאלה כבדת משקל זו, אך דומני כי ניתן להבין את התופעה לפחות באופן חלקי דרך התבוננות בארבעה מאפיינים בולטים של לימודי הערבית המדוברת במסגרות השונות בישראל:
"ללמוד ערבית מדוברת זה מאוד קל. זה כמעט כמו עברית – אלה הרי שפות אחיות…"
כנראה שבשל הפופולריות הנמוכה של לימודי הערבית, נדרשים העוסקים בהוראת השפה למגוון סיסמאות ריקות מתוכן, חלקן שקריות בעליל, במטרה לשכנע את לקוחותיהם הפוטנציאלים כי לימוד השפה הערבית הוא כה קל ופשוט, כה דומה לעברית וודאי שאינו דורש למידה שיטתית או מאמץ כלשהו מצד הלומד. כל שנדרש הוא לשלם את שכר הלימוד, לשבת בכיתה, אולי ללגום 'פינג'אן קהוה', לדקלם פתגם או משל מחכמתם של בני ערב, ולצאת לרחובות ולשוחח עם בני דודינו בשפת אמם. לטעמי, האדם הסביר לא היה קונה תפיסת עולם חינוכית שכזו אם באנגלית או בצרפתית עסקינן. מדוע אם כן הערבית שונה? הסיפור מתחיל כבר באונירסיטאות, שם מרבית העוסקים בהוראת השפה הערבית הספרותית אינם מסוגלים לבטא משפט בסיסי או רעיון פשוט בערבית מדוברת. את החור הענק הפעור בהשכלתם הם נוטים להסתיר מהסטודנטים הנבוכים בסיסמאות שגורות כגון "מי שרוצה לדבר ערבית שילך לברליץ" המוכר לבוגרים הותיקים של החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באונירסיטה העברית, או "קודם תלמדו ספרותית כמו שצריך ואז פשוט תצאו לרחובות, תדברו עם ערבים וצ'יק צ'אק תבינו את הרעיון" המוכר לתלמידי שנה א' באותו החוג באוניברסיטת תל אביב. הרעיון המטופש, הגורס כי ניתן ללמוד שפה ללא השקעת זמן, מאמץ והתמדה, חילחל במשך הזמן לתודעתו של הציבור, הצמא ללימודים אינסטנט. בעידן המידע הזמין וקוצר הזמן, מה מפתה יותר מהצעה כזו? מוסדות הלימוד וציבור המורים העוסקים בהוראת השפה ודאי לא יתנגדו לתפיסה זו, משיקולים כלכליים וכן משיקולי נוחות, הרי פשוט הרבה יותר לשוחח משך מחצית השעה על משחקי הלשון והחכמה הנסתרת בפתגם כזה או אחר, מאשר להסביר סוגיה דקדוקית או תחבירית. תפיסה זו תקרא להלן "ערבית אינסטנט" או "ערבית כפודינג".
"זהו קורס לערבית מדוברת". נקודה."
לאילו מבינינו שאינם מצויים בסוד העניינים, אגלה כי אין דבר כזה "ערבית מדוברת". ישנם אין ספור דיאלקטים בהם משתמשים דוברי ערבית בחיי היומיום, כל אחד לפי מקום מגוריו, מוצא המשפחה, השיוך העדתי וכו'. יש הבדל בין הערבית הדבורה במצרים לזו השמישה בלבנון, בין זו המאפיינת אוכלוסיה כפרית לזו המאפיינת את תושבי הערים, בין זו המושפעת מהשפה העברית לזו המושפעת מהשפה הצרפתית. מוטב לנסות לדייק ולומר: ערבית מדוברת פלסטינית. הנסיון לפשט את המציאות ולהציג שפה ערבית מדוברת אחת, אותה אנו לומדים בקורס, הוא אמנם לטעמי הטעיה של הלומדים, אך כשלעצמו אין בנסיון זה כדי לפגוע בלומדים וברמת לימודיהם. אין זאת אלא שנסיון זה הוא סימפטום המעיד על אותה תופעה רחבה, עמוקה ומושרשת: "ערבית אינסטנט".
"אנחנו לא מלמדים אצלנו בקורס דקדוק, לא צריך את זה בשביל לדבר ערבית"
אני מניח כי לרובנו זכרונות לא נעימים משיעורי הדקדוק בביה"ס התיכון. אצל רבים וטובים, המונחים "בניין", "משקל", "גזרה" ודומיהם מעוררים אסוציאציות שליליות. גם האמונים עם הוראת השפה הערבית המדוברת, יודעים זאת כנראה, ומשווקים לקהל לומדי הערבית את הסיסמה "לא צריך דקדוק בשביל לדבר ערבית", ושומעים ודאי לא מעט אנחות רווחה. שוב, "ערבית כפודינג". נסיון ללמוד שפה, אין זה משנה כלל אם כתובה או מדוברת, ללא למידה שיטתית של יסודות הדקדוק והתחביר, היא כנסיון לבנות בניין מלבנים בלבד. ללא יסודות, ללא קורות, ללא מלט ובטון. כולנו יודעים כי כך אין בונים בניין ועלינו להבין כי גיבוב של עשרות מילים על גבי הלוח ושינון יבש של משפטים, מבלי להבין את התבניות המעצבות אותן, היא מעשה רמיה: של המורה את תלמידיו ושל התלמיד את עצמו. לשם דוגמא, המורה מבקש מתלמידיו לחזור על המשפט "וין כנת אליום?" – היכן היית היום. ובכן? מה יעשה התלמיד ברצונו לפנות לאישה? או לבטא את אותו רעיון בצורת רבים? ובעתיד? נכחתי בשיעורי ערבית רבים. לרוב היה עסוק המורה בכתיבת עוד ועוד מילים על הלוח ובדברי שבח על יפיה, קסמה ועושרה של השפה הערבית. פעמים רבות, בתגובה לשאלה בעניין הסיבות לאופן הגייתה של מילה או נטייה של פועל, זוכים תלמידים לתשובות כגון "ככה זה", "ככה מדברים", "פשוט צריך ללמוד בעל פה", במקום הסבר אמיתי ומלא, אשר יחסוך להם את הצורך בשינון עיוור, מייגע וחסר מטרה של מאות מילים ופעלים. נודה על האמת: הוראת דקדוק ותחביר דורשת ידע, הבנה, כישרון, מיומנות ונסיון. היא גם דורשת יכולת להתגבר על האנטגוניזם של הלומדים כלפי נושאים דקדוקיים. אך אין קיצורי דרך ולמידה שאינה משלבת את יסודות הדקדוק והתחביר היא מצג שוא ותו לא.
"דני וסלאם יושבים יחדיו תחת עץ התאנה, שותים קפה ומשוחחים"
רבים מחומרי הלימוד המשמשים את העוסקים בהוראת השפה הערבית המדוברת מעוררים גיחוך. לרוב אלה יהיו כתובים בשפה דלה, אשר אינה משקפת נאמנה את האופן בו מדברים דוברי הערבית, ודומים ברמתם ובנאמנותם למקור לסדרת "אלפוני" להוראת האל"ף–בי"ת בגיל הרך. הטקסטים עוסקים לרוב בענייני מסעדה, ביקור בכפר דרוזי פלוני או בחוויות משותפות ליהודים וערבים בשוק הירקות של עכו. את מקומם של סיפורי העם, ימלאו לרוב עיבודים פשוטים, מתורגמים מעברית לערבית (!), מספרו של אליהו נאוי "סיפורי ערב", הקשורים קשר רופף מאוד לסיפורי העם הערביים המאפיינים את איזורינו (אותם ניתן למצוא, למשל, בספר "אגדות הואדי"). רבות דובר על ריבוי הסטריאוטיפים והדעות הקדומות בספרי לימוד שונים, דבר שיתכן ויש בו מן האמת. התוצאה היא נסיונות לצור ספרים ותכניות לימוד פוליטקלי-קורקט, אשר מזכירים במקצת את סדרת הספרים הפופולרית "אגדות עם פוליטיקלי קורקט" במידת הגיחוך שהם מעוררים. אך אם ספרי האגדות הנזכרים נכתבו בציניות ובשנינות, נראה כי הוגיהם ומחבריהם של ספרי הלימוד לשפה הערבית המדוברת לפי גישה זו לקחו את עצמם ברצינות והתוצאה מביישת. גם אם אין הדבר מסתדר עם תפיסת העולם הפסבדו-ליברלית של אותם מחברים שוחרי דו-קיום, לחלק ניכר מבני ערב שמות כגון מוחמד, אחמד, חמד, מחמוד וכד'. השמטתם של שמות אלה מספרי לימוד והחלפתם בשמות רבי משמעות כגון סלאם, אמיר ויסמין, עשויה אמנם לתרום ולחזק את תפיסת הקרבה בין העמים, אך בהיותה מלאכותית כל כך, היא מבטאת התנשאות תרבותית ואתנוצנטריות במידה העולה עשרת מונים על זו שבספרי הלימוד המסורתיים.
לסיכום
איך לא מלמדים ערבית מדוברת
לא אומרים לתלמידים שללמוד ערבית "זה קלי-קלות \ צ'יק צ'אק ". ערבית זה לא פודינג אינסטנט.
לא בורחים מהאמת האקדמית – גם אם הסברים דיאלקטלוגיים אינם סקסיים ופוגעים בשיווק ובמכירות. אין דבר כזה "ערבית מדוברת " סתם כך.
לא עושים הנחות למורים ולתלמידים ובורחים מלימודי דקדוק. אין בונים בניין מבלוקים יבשים ולא ניתן ללמוד שפה ללא דקדוק.
אין מתאימים את השפה והתרבות הנלמדים לנטיות הפוליטיות של התלמידים – יש להציג את הדברים כפי שהם, גם אם נדמה למורה ששימוש בשם אחמד או תיאור יום בחייו של פועל בניין הם סטריאוטיפים. המציאות היא מציאות והתלמידים מכירים אותה היטב.
איך כן מלמדים ערבית
מסבירים לתלמידים מיד עם תחילת הלימודים כי נדרשים מהם, אם ברצונם להפיק מתהליך הלמידה את המירב, קשב רב, השתתפות פעילה, למידה אקטיבית, פתרון תרגילים, האזנה להקלטות ולימוד עצמי רציני בין השיעורים בכיתה.
מביאים בפני התלמידים מבוא קצר על ריבוי הדיאלקטים של הערבית המדוברת וההבדלים העיקריים ביניהם, וכן מגדירים איזה דיאלקט נלמד בקורס.
מגדירים מהם פרקי הדקדוק והתחביר הפונקציונליים והחיוניים לפיתוח יכולת השיחה של הלומדים, מדגישים את חשיבותם בפני התלמידים ומלמדים אותם כחלק בלתי נפרד מהשיעור תוך שילובם המיידי בשיח המתנהל בכיתה.
נמנעים משיפוט תרבותי, הוראה מותאמת פוליטית ומהוראת שפה מלאכותית. הרבה יותר נכון ויעיל להשתמש בחומר אשר תומלל מהקלטות שנאספו בעבודת שטח ואשר עבר את מינימום העריכה הנדרש ("לדבר ערבית" מאת יוחנן אליחי למשל). כך גם לגבי אגדות, משלים וסיפורי עם ("אגדות הואדי" ו-"גרגר הרימון" מאת יורם מירון למשל).
ממעטים בהסברים אודות יפי השפה ועושרה, ובמקום – מנהלים שיחות, ולו הפשוטות ביותר, כבר בשיעור הראשון.
