מאת שלומי דסקל
"אבל כתוב כאן קו"ף, למה לבטא את זה כאל"ף?"
זוהי אחת השאלות הראשונות שאנו שומעים, לאחר שתלמידינו נדרשים לבטא מילים דוגמת אִלְ-קֻדְס (ירושלים), קַלְבּ (לב) או קַהְוֶה (קפה). כך הם מגלים, חלקם לראשונה, כי בן הכפר, בן העיר והבדואי יכולים לשבת בצוותא ולשתות קפה, אך עבור כל אחד מהם מדובר בחוויה לשונית שונה: בעוד שבן הכפר יספר בביתו כי שתה קַהְוֶה, בן העיר ידווח על שתיית אַהְוֶה ואילו ידידם הבדואי יעדכן כי לגם גַהְוֶה.
האתגר הלשוני מתעצם כשתלמידינו פוגשים את המילים קַלַם (עט) ו-אַלַם (כאב). זוהי הנקודה שבה הם יתעוררו ויציגו את השאלה המנצחת: "כששתי המילים הללו מבוטאות באותה דרך, איך נדע אם מתכוונים לעט או לכאב?" כאן מלאכתנו קלה יותר והתשובה ברורה – יד על הלב, כמה פעמים בחייכם דיברתם על כאב ועל עט באותו משפט?
ב"יוזמות קרן אברהם" החליטו לאתגר אותנו.
העמותה התגייסה למאבק באלימות בחברה הערבית, כחלק ממאבק ארגוני החברה האזרחית בתופעה. במסגרת פרויקט "קהילות בטוחות" (בערבית – מֻגְ'תַמַע אַאמֵן, مجتمع آمن) הם פרסמו לאחרונה סרטון פרסומת בנושא. הסרטון, שמתחיל כשיחת ילדים תמימה על עפרונות (בערבית – קַלַם רְצָאץ قلم رصاص) הופך תוך זמן קצר לשיחה על כדורים (רְצָאץ رصاص) והכאב (אַלַם ألم) שמגיע איתם. ללא ספק סרטון מעורר מחשבה ומטלטל, שמשלב מציאות פונטית עם מציאות חברתית כואבת. למעוניינים יש גם גרסא מתורגמת לעברית. בהמשך יצא סרטון קשה לא פחות, שגם הוא מטיח בפני הצופה בעוצמה את המציאות הקשה והאלימה.
על מנת לסיים בנימה קצת פחות כבדה, ב"יוזמות קרן אברהם" הפיקו סרטון שלישי; הפעם מדובר בנקודת מבט קלילה יותר – לעיתים אזרחי המדינה הערבים עוברים לעולם שכולו טוב גם בדרכים טבעיות.