מאת שלומי דסקל
מהרג'אן (בעברית – פסטיבל) הוא הדיסק השני של ההרכב "סיסטם עאלי". למי שלא מכיר, מדובר בהרכב מוסיקלי שהחל את דרכו בעיר יפו, וחבריו שרים בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. באלבום השני שלהם נוספו גם יידיש ואמהרית. במילים אחרות, כמו שהם מצהירים באחד השירים שלהם, "מגדל בבל זה כאן". ההרכב הזה הוא מחד גיסא תופעה נדירה ויוצאת דופן, ומאידך גיסא התפתחות כל-כך הגיונית ומתבקשת במדינה רב-תרבותית ורב-לשונית כמו ישראל.
אין לטעות; לא מדובר כאן בפרויקט דו-קיום ("דוּקִִי", כמו שאוהבים לכנות בלגלוג את הרעיון הזה בימינו) בסגנון שירי שלום-סלאם משנות ה-80' של המאה הקודמת. כפי שהם הסבירו באחד הראיונות שלהם – כל צד לקח את החלק הקשה שבחייו והפך אותו לשיר. התוצאה היא אלבום שחוגג את השונות של היוצרים. הם משלבים ידיים לחגיגה מוסיקלית מקפיצה, אבל שומרים על ייחודם. לדוגמא, לדיסק מצורפות מילות השירים, אך כל השירים מופיעים כלשונם. במילים אחרות, מי שלא שולט בערבית או רוסית לא יבין חלק ניכר מהשירים במלואם.
גם אחרי שצלחנו את מחסום השפה (ומהירות השירה, כמקובל בז'אנר) נדרשת יותר מהאזנה אחת לדיסק על מנת להבין את הסיפור שסיסטם עאלי מנסים לספר לנו. לעיתים, וכדרכם של שירי מחאה בסגנון הראפ – היפ הופ, כל שורה יכולה לפרנס שיר שלם בפני עצמו, בשל מסריו המורכבים. מעניין במיוחד לשים לב לשלושה שירים, שכל אחד מהם מתכתב או מסמפל שיר שהוא מנכסי צאן הברזל של החברה הישראלית ושולח אגרוף לפרצוף המאזין, כמו גם ל"ארץ ישראל הישנה והטובה".
הראשון הוא השיר "אין כמו יפו", שיר אהבה לעיר הנמל, שמתכתב עם השיר "אין כמו יפו בלילות". האחרון בוצע במקור ע"י להקת הסאטירה הנשכנית, רביעיית התיאטרון, שפעלה בשנות בחמישים והשישים (אם כי הביצוע המוכר יותר הוא של התרנגולים). צלילי האקורדיון בפתיחה כאילו מזכירים לנו את השיר המקורי, אבל הם נקטעים עד מהרה בצליל עכשווי יותר. גט הכריתות לשיר העבר ניתן כבר בשורה הראשונה, כשממנו ואילך בוחרים סיסטם עאלי להתייחס לעיר בשמה הערבי בלבד, יאפא, תוך תיאור מצבה הקשה. בהערת אגב כדאי לזכור שגם בשיר המקורי יפו לא מוצגת כגן עדן עלי אדמות.
השיר השני שעולה על המוקד הוא השיר "אויפן וועג", של המשורר האידי איציק מנגער. השיר מוכר בגרסאות רבות, כמו למשל זאת של חווה אלברשטיין . לסיסטם עאלי מצטרף הראפר תאמר נפאר, שבסגנונו המוכר יורה מילים ללא הפסקה בעברית, ערבית ואנגלית. הפזמון הוא דווקא ביידיש, וכולו מפרי עטו של מנגער. השיר של האחרון אמנם נכתב כשנה וחצי לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אבל בתודעה הישראלית הוא מתחבר לשואה. יש שיגידו בשל תוכנו – עץ מתכופף על אם הדרך ועליו ציפור שמנסה להגן על גוזליה פורשי הכנפיים מפני החורף, ויש שיגידו בשל המנגינה הנוגה והשפה שבה הוא מושר – יידיש. בכל מקרה, החיבור הזה, שיכול היה להיות חתרני-מערער-מטריד, הולך לאיבוד בשטף המילים הבלתי נגמר.
חלון לים התיכון של יעקב גלעד בביצועו של יהודה פוליקר הוא השיר השלישי ברשימה. הפעם מדובר בצעד נועז יותר – תגובה לשיר מתוך אלבום שכל כולו זיכרון השואה, תוך פירוקו. התוצאה, בית נטוש, נוקבת, מדויקת ומעוררת מחשבה. מדובר בגרסא מעט שונה לשיר הראשון שההרכב הוציא בשנת 2012, אבל בשורה התחתונה המסר דומה – לא הגענו לארץ ללא עם, לא במקרה הבית, שפוליקר שר עליו, נטוש, אבל אולי יש סיכוי לאושר שיתגנב לאיטו.
חברי סיסטם עאלי מרבים להתייחס לעצמם כאל שליחות חברתית. הדיסק הזה מיישר קו עם השליחות. הוא מעניין, מעורר מחשבה ומעבר לכל – עצם קיומו חשוב. יש טעם לחכות לדיסק הבא של ההרכב, בתקווה שגורלו של מגדל בבל זה יהיה שונה מהמגדל המקורי.