לפני כעשר שנים, סיפר אחמד סלימאן אבו עאטף, תושב הכפר בעינה נג'ידאת ויליד 1925, את הסיפור שזכה לשם "אחז בחגורתו והביא את הכביש אל ביתו" (ובערבית: مسكة الزنار وصلت الشارع على الدار; מַסכֶּת אלזָנָאר וָצָלָת אלשַארֶע עַלַא אלדָאר), שנכלל באסופת הסיפורים "אגדה של כפר" (כרך ב') מאת יורם מירון.
אבו עאטף מספר כיצד פעלו הוא ותושבי כפרו אצל הרשויות כדי לשכנען לסלול כביש גישה אל הכפר, והביאו לכך שיגאל אלון, שר בממשלת ישראל באותה עת, הגיע אל הכפר כדי להתרשם מהמצב.
כאשר פגש את אלון, מספר אבו עטאף, "הנחתי את ידי בחגורתו" (حطيت ايدي بزناره; חָטֵית אִידִי בּזָנָארוֹ).
למה התכוון בכך?
אחיזה בחגורתו של אדם מבטאת בקשה, תחינה, והבעת תקוה ואמונה שהבקשה שהופנתה אליו תתקבל.
ומכאן: חָטֵית אִידִי בּזָנָארוֹ – ביקשתי ממנו בקשה והפצרתי בו לקבלה.
