למה אנו מלמדים ערבית מדוברת בתעתיק עברי?
רבים, מורים ותלמידים כאחד, מתקשים להבין מדוע נעשה שימוש בתעתיק עברי לצורך הוראת השפה הערבית המדוברת, במקום בכתב הערבי. יש הסוברים כי הסיבה היא עצלות גרידא: נסיון לחסוך למורה ולתלמיד את המאמץ הכרוך בלימוד הכתב הערבי. על כן יש להבהיר באופן ברור: אין זאת כך! מטרתו העיקרית של השימוש בתעתיק היא לבטא גראפית באופן המיטבי והמדוייק ביותר את אופן הגייתם של מילים ומשפטים. הכתב הערבי אינו מסוגל לבטא דקויות בתנועות, בהטעמה ובהגיית העיצורים ועל כן דווקא תלמידים המעוניינים לדייק ולסגל יכולת דיבור ברמה גבוהה ולא להסתפק ב"בערך", נדרשים לשימוש בתעתיק. לדוגמה:
המילה סַאכּן והמילה טָאלבּ לו נכתבו בערבית היתה ההברה הראשונה בשתי המילים מנוקדת באותו האופן (בפתחה): سَاكن , طَالب אולם, האם אכן הגייתה של ההברה הראשונה בשתי המילים זהה? כלל לא!
נוסף על כך, פעמים רבות נהגים עיצורים בשונה מהאופן בו הם נכתבים. דוגמה טובה היא המילה صغير אשר נהגית זעִ'יר, או למשל האות הערבית ث נהגית בחלק מהמילים בשפה המדוברת כמו ت (למשל: תלאתה) ובחלק אחר כמו س (למשל: ג'סה). האות הערבית ض נהגית לעיתים "כראוי" כמו דל"ת נחצית (למשל: בפועל דב) ולעיתים כמו ز (למשל: במילה מַזבּוּט).
אם נתעקש להשתמש בכתב הערבי להוראת השפה המדוברת, נאלץ לבחור בין שתי אפשרויות בעיתיות: לכתוב את המילים בצורה "תקנית" כפי שהן נכתבות בשפה הספרותית, אך לרוב ללא כל קשר לאופן בו הן נהגות, או לחילופין, לכתוב את המילים כפי שהן נהגות – ובכך להרגיל את התלמידים לכתוב ערבית בשגיאות כתיב (زغير, مزبوط, سندوق).
לאלה ניתן להוסיף את הקושי הטכני לסמן את ההברה המוטעמת במילים כתובות ערבית, עניין חשוב מאין כמוהו להקניית הגיה נכונה.