אדם הוא היפסטר ערבי-נוצרי צעיר מנצרת, מובטל ופנטזיונר, שנוהג לשקוע למשך שעות באמבטיה ולבהות בחלל. הבהייה מזמנת רעיונות…
אדם חש לכוד – אשתו (לטיסיה איידו) מודיעה לו שהוא עומד להיעשות לאבא ואילו אביו שלו (טארק קופטי) חולה בסרטן. גם מבחינות אחרות הוא לכוד – פקקי התנועה שבעיר נצרת, הביורוקרטיה שבממסד הישראלי, עברייני העיר נצרת (קרימינל צעיר תוקף את אדם במכוניתו, שוב בפקק, באמצעות חרב סיף) ואנשי הדת מכתרים כולם את גיבורנו, האדם האוניברסלי הפשוט, ומקשים על חייו. גם שמו של הגיבור – אדם, מסמן אותו כ"כל אדם", מכל דת, הנלחץ במלחצי החיים.
הפתרון מגיע בדמות הברקה חדשה: למכור בקבוקי אויר קדוש הישר מהר הקפיצה לצליינים נוצרים שמגיעים העירה.
המושג "עסקי אוויר" (לופט-געשעפט) המתקשר לנו עם היהודי הגלותי מקבל טוויסט בסרט זה. זוהי סאטירה חביבה שעוסקת בבורגנות הפלסטינית, שמנותקת אומנם מהשיח הפוליטי של כיבוש ואפליה, על אף שברקע ניתן לשמוע את הדיהם, אך נתונה במצב של ייאוש תמידי וחיפוש עקר אחר עתיד ומשמעות. מצד שני, סוחר האוויר נהפך לקורבן של סחטני פרוטקשן, וגם כומר איטלקי מקומי המלווה את הצליינים המגיעים לעיר (שמוליק קלדרון המצוין) אינו רואה בעין יפה את התערבותו של הצעיר בסחר בקדושה, שהוא, הכומר, גוזר ממנו קופון נאה.
הבמאי לועג לשרלטנות סביב הפולחן הדתי. התיירים הנוצרים הפוקדים את העיר, רוכשים למזכרת מים בבקבוקים. "אלו מים שזורמים אצלי בברז", מזכיר להם אדם. אחד הגיבורים ממלא את הבקבוקונים המעוטרים בצלב, במים מהברז. אולם אדם אינו נוכל. הוא מתאמץ, יחד עם עובדיו, לטפס לפסגת הר הקפיצה הקדוש, כדי למלא בבקבוקים את האוויר הקדוש ביותר בעיר.
אשתו של אדם, למיה, היא אשה משוחררת ויצרית, מטפלת במיניות במקצועה. זו אינה הדמות הנועזת הראשונה שגילמה לטיסיה איידו: בסדרה פאודה היא גילמה את ד"ר שירין, פלסטינית המנהלת רומן עם איש הצבא דורון קביליו.
הדמות שמגלמת בסרט איידו מייצגת נשיות פלסטינית אסרטיבית, מתגרה, נוכחת – היא מדברת בפומבי על אורגזמה והטרדות מיניות, מנפנפת בוויברטור ודורשת את תשומת הלב המגיעה לה.
למיה היא לא דמות נדירה בחברה הערבית. היא מסמלת את רוח השינוי החברתי – ישנן נשים ערביות כמו למיה, ובני המשפחה שלהן מקבלים אותן. הן מובילות מהפכה במעמד האישה הפלסטינית, וסרט זה מעניק להן תמיכה וקול להשמע.
הקצב של הסרט איטי יחסית, וחלק לא קטן ממנו מתרחש בפקקי התנועה של העיר נצרת. הצפצופים החוזרים והנשנים מזכירים לנו שכולנו תקועים כאן, וכולנו לא מתקדמים לאף מקום…
רמתו של הסרט אינה אחידה, ונדמה שכמה מן הסצינות נכתבו במיוחד כדי "לספק אמירה" ולא כדי לקדם את הסיפור והעלילה, חלק מן הדמויות נהדרות וחלק אינן "אפויות עד הסוף", אך הסרט חמוד מאד, קליל ומבדר, ובה בעת מעורר מחשבה. אנחנו ממליצים!
