מאת שלומי דסקל
"צָבְּר" (صبر), ובעברית סבלנות או התאזרות בסבלנות, הוא מונח חשוב בשיח הפוליטי הפלסטיני. לצד האקטיביזם, אשר בא לידי ביטוי בפעולות טרור ופעולות צבאיות, נמצא גם הצד הפאסיבי, קרי הנכונות להתאזר בסבלנות ובאורך רוח עד לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בשנות ה-80 של המאה העשרים ה"צָבְּר" ו"קרוב משפחתו" ההיצמדות לקרקע ("צֻמוּד" – صمود) נפוצו מאד בשיח הפלסטיני, לכן אין זה פלא כי ללהקה המזרח-ירושלמית הבולטת ביותר באותם הימים קראו "צָאבְּרִין" (صابرين), כלומר, המתאזרים בסבלנות.
בשנת 1980 ייסד המוסיקאי המזרח-ירושלמי סעיד מוראד (سعيد مراد) את הלהקה וזמן קצר לאחר מכן הצטרפה אליה אחת הדמויות המזוהות עימה ביותר, כַּאמִילְיַא ג'וּבּראן (كاميليا جبران), סטודנטית צעירה מעכו, שהגיעה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. ג'ובראן מילאה בלהקה את תפקיד הזמרת, אך גם ניגנה על קאנון ועוד, שני כלים מוסיקליים שלא מזוהים עם נשים בסצינה המוסיקלית המקומית. בכך מיזגה ג'ובראן את אהבתה למוסיקה, החיפוש אחר הזהות הלאומית ואת היותה שוברת הגדרות ומסגרות. במילים אחרות, את רוחה של להקת צאבּרין. עצם שם הלהקה מעיד על שבירת מוסכמות, שכן צאבּרין היא מילה במבנה בינוני פועל של הבניין הראשון, אך בצורתה המדוברת ולא הספרותית (צָאבִּרוּן). באותם הימים שימוש במילה מהשפה מדוברת כשם ללהקה לא היה נפוץ. אך לא רק בשמה הייתה צאבּרין ייחודית אלא גם בתוצריה – המוסיקה של הלהקה הייתה שילוב בין המוסיקה הערבית הקלאסית, לבין אלמנטים מודרניים דוגמת ג'ז ורוק.
מי שעוקב אחר היסטוריית האלבומים של הלהקה יגלה כי היא שיקפה את הלך הרוח בחברה המזרח-ירושלמית והלכה יד ביד עם ההיסטוריה של הסכסוך; האלבום הראשון שלה נקרא דֻחַ'אן אל-בַּראכּין (دخان البراكين ) "עשן הרי הגעש", והוא הופיע בשנת 1984, כשנתיים לאחר תחילת מלחמת לבנון הראשונה (שהחלה כמאבק בפעילות הצבאית הפלסטינית בלבנון) ושנים ספורות לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. באלבום זה, ששיקף את התחזקות הרוח הלאומית בחברה הפלסטינית, הלחינו חברי הלהקה את השירים הלאומיים של מחמוד דרויש וסמיח אל-קאסם. באותו אלבום הופיע אחד השירים המזוהים ביותר עם הלהקה, "ען אנסאן" "על אודות אדם" (عن انسان) מפרי עטו של דרויש. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה יצא האלבום "מות הנביא" (موت النبي) שהדגיש את אווירת אותם הימים באמצעות תכנים עוצמתיים ששולבו במינימליסטיות מוסיקלית. התקווה של ראשית שנות התשעים ניכרה באלבומם השלישי, "בוא היונים", "ג'אי אל-חמאם" (جاي الحمام), שיצא בשנת 1994. גם על התחושה בסוף שנות התשעים, ערב קריסת תהליך אוסלו ניתן היה לשמוע אצל הלהקה באלבום "עלא פֵין" (على فين) "לאן" שיצא בשנת 2000. למתעניינים בסיפורה של צאברין עד שנות התשעים מומלץ לקרוא את כתבתו של יורם בר, מבקר המוסיקה המנוח של העיתון "כל העיר".
האלבום הרביעי היה האחרון בהשתתפות ווקאלית של כּאמיליא ג'ובראן. בשנת 2002 היא עזבה את הארץ ועברה לאירופה, שם היא ממשיכה לעסוק במוסיקה וליצור תכנים מוסיקליים מעניינים (על פעילותה של כמיליא ג'ובראן בשנים האחרונות ניתן ללמוד מאתר האינטרנט שלה). רבים סוברים כי עזיבתה של ג'ובראן בשנת 2002 הייתה גם סופה של הלהקה. אולם המותג צאבּרין לא נפח את נשמתו; עוד בשנת 1995 בראייה לטווח רחוק הפך סעיד מוראד את צאבּרין למלכ"ר ירושלמי, שפועל לחיזוק התרבות והאומנויות בירושלים המזרחית. מאז ועד היום הוא פועל במישור החינוכי במטרה לעודד את האמנות והחינוך לאומנות במסגרות הלימודים של הרשות הפלסטינית ובירושלים המזרחית. כמו כן הוא מסייע לאומנים צעירים בהפקות אמנותיות שונות.
לפני כשנה הפר מוראד את דממת האלחוט המוסיקלית והוציא תחת ידו את השיר "הבטחתָ לי" ("וַעַדְתָנִי" وعدتني). כמו בימי להקת צאבּרין, גם הפעם השיר משקף את הלך הרוח הפוליטי במזרח ירושלים. מועד פרסומו לא היה מקרי; הוא יצא לאור בחודש מאי, במקביל לחגיגות ה-70 להקמת מדינת ישראל ועל רקע העברת שגרירות ארה"ב לבירה. יותר משמדובר בשיר, מדובר באמירה פוליטית. במרכזו עומד המשפט: "הבטחת לי עגיל ואני חוררתי את אוזני" (וַעַדְתַנִי בִּ(א)ל-חַלַק חַ'רמת אַנַא ודַאנִי), זוהי ביקורת, ספק כלפי העולם הערבי, ספק כלפי ההנהגה הפלסטינית. בכל מקרה זוהי ביקורת כלפי כל מי שנשבע לפעול למען ירושלים, אך בשורה התחתונה לא עושה דבר, ומי שמשלם את המחיר הם תושבי ירושלים הפלסטינים.
השיר הוגדר כניסיון ראשון להעביר לעולם מסר שמקורו באנשי התרבות הערבים בירושלים. כדי להדגיש את הרעיון, מופיעים בקליפ לצד מוסיקאים ואומנים מובילי תרבות במזרח ירושלים, כמו למשל מנהלי תיאטרון אל-חכאותי ותיאטרון הילדים סַנאבֵּל. אפילו מוראד עצמו מבליח בקליפ בסביבות הדקה הראשונה, כשהוא מנגן על בוזוקי. בין השורות מעביר מוראד את המסר – מי שמוביל היום את המאבק על דמות ירושלים מול ישראל אלה הם אנשי התרבות ולא הפוליטיקאים. לכל אורכו הקליפ מתנהל בצחוק ובעליצות, אך תמונת הסיום שלו שוברת את האווירה המבודחת כשהמנגינה מסתיימת, ואת השקט שנוצר שובר קול עמוק ומטריד שמכריז "ירושלים איננה רק אבנים (חַגַ'ר) היא גם אנשים (בַּשַר)".
האם יוזמת מוראד הצליחה? מסופקני. על פי נתוני יו-טיוב לא צפו בשיר יותר מ-50 אלף איש. למיטב ידיעתי הוא גם לא עורר גלים או תגובות יוצאות דופן ברשתות החברתיות או בזירות אחרות. עם זאת כדאי לשים לב לאחת מהשורות שמופיעות בשיר לקראת סופו: "החיים קשים / ירדנו מנכסינו / אבל מתאזרים בסבלנות / למען ירושלים".
