מועדון המכוניות של מצרים

הסופר המצרי עֲלַאא אל-אֲסְוַאני (علاء الاسواني) פרץ בסערה לזירת הספרות העולמית בראשית שנות האלפיים, כשיצא לאור הרומן "בית יעקוביאן", פרי עטו. ביצירתו תיאר אל-אסואני את חייהם של הדיירים בבניין אחד בקהיר ודרכם הוא סיפק לנו הצצה למצרים של שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, תוך מתיחת ביקורת נוקבת, חברתית ופוליטית. הוא אמנם לא היה הראשון שביקר את החברה המצרית, אך בניגוד לאחרים הוא עשה זאת בצורה ברורה, מבלי להסתתר מאחורי כתיבה מרומזת ומבלי להימנע מלעסוק בנושאים שנתפסו כטאבו בכתיבה על החברה הערבית, כמו ביקורת ישירה על המדינה ומנגנוני המשטר ועיסוק במיניות מהיבטים שונים (יחסים הומוסקסואליים, ניצול מיני, אלימות מינית וכדומה). תוך זמן קצר הפך "בית יעקוביאן" לרב מכר ותורגם לעשרות שפות (בישראל נרשמה מהומה קלה כשהספר תורגם לעברית תרגום פיראטי ללא אישור המחבר וחרף התנגדותו. 14 שנים מאוחר יותר התרצה אל-אסואני ובשנת 2016 יצא לאור התרגום העברי הרשמי). השפעות הספר לא נעצרו רק בכתיבה; בשנת 2006 היצירה עובדה לסרט עלילתי, שלקחו בו חלק בכירי השחקים המצריים דוגמת עאדל אמאם, נור אל-שריף, יֻסְרַא ועוד. הפקת הסרט נחשבה לרגע התעוררות של תעשיית הסרטים המצרית, שסבלה באותן השנים מסטגנציה ומתן עדיפות מצד היוצרים והשחקנים לסדרות רמדאן, סוגה רווחית יותר מהקולנוע.

כעשור לאחר "בית יעקוביאן" פרסם אל-אסואני את הרומן "מועדון המכוניות" (ובעברית "מועדון המכוניות של מצרים"). הפעם הוא בחר לחזור לשנות הארבעים של המאה העשרים, השנים שבהם עוד היה מלך במצרים ונציגי האימפריה הבריטית השוקעת עדיין שלטו במדינה. גם ברומן זה, בדומה ל"בית יעקוביאן", הוא מיקד את הסיפור סביב מבנה מיוחד, מועדון לילה יוקרתי בבעלות בריטית בקהיר, שהיה מרכז לבילויים לאליטה המצרית ובראשה המלך פארוק. במרכז הרומן עומדת משפחת המאם – האב, עבד-אל-עזיז, האם, רוקיה והילדים סעיד, כאמל, מחמוד וצאלחה – משפחה מכובדת ומוערכת מהאזורים הכפריים של מצריים, שנאלצת לנטוש את כור מחצבתה ולנדוד לקהיר. במעבר חד מתמקמת המשפחה בתחתית שרשרת המזון הקהירית ופותחת במאבק מטלטל בניסיון לשמור על עצמה ולשרוד את קשיי הקיום בעיר הגדולה.

עם פריצתו של אל-אסואני הרבו להשוות אותו לגדול הכותבים המצריים בעידן המודרני, נגיב מחפוז. ההתמקדות במשפחה אחת ברומן "מועדון המכוניות" הובילה לטענה כי הוא מחקה את הטרילוגיה הקהירית של נגיב מחפוז (המוכרת בעיקר בשל החלק הראשון "בית בקהיר"), שגם במרכזה עמד סיפורה של משפחה אחת. זאת ועוד, לטענת החיקוי תרמה העובדה כי בטרילוגיה של מחפוז דמות המפתח הייתה כמאל ואילו אצל אל-אסואני היה זה כאמל. אין בכוונתי להכריע האם האחרון חיקה את מחפוז או רק קרץ ברמיזה לטרילוגיה הקהירית, אבל אפשר בהחלט לחוש כי כך היה כותב מחפוז כיום, אילו היה חי בינינו. כתיבתו של אל-אסואני מרגשת וסוחפת (ותרגומה הנהדר של ברוריה הורוביץ מעביר זאת בצורה מופלאה). היא מביאה את הקורא לחוש כאילו הוא נמצא במסע אינסופי של רכבת הרים; רגעים של תקווה והתרוממות רוח לצד רגעי ייאוש ואובדן תקווה. סגנון הכתיבה המעניין תורם גם הוא לתחושה הזאת; שילוב בין הרצף הסיפורי לצד עצירה ומתן מקום לאחד מגיבורי הרומן להמשיך את הסיפור מנקודת מבטו האישית.

מי שמכיר את כתיבתו של אל-אסואני חש בעננה שרובצת מעל הסיפור מתחילתו וללא ספק מכין את עצמו לרגעי הייאוש והשפל ולסיום העצוב. הנושאים שבהם הוא בחר לעסוק ברומן רק מעצימים זאת, שכן הוא ממשיך את הכתיבת שוברת הטאבואים ונותן מקום נרחב יותר לתיאורים מיניים, על גבול המציצניים. לכך מתווספת המעטפת ההיסטורית שמלווה את הסיפור – מצרים ערב מהפיכת הקצינים – שגם היא בתורה לא מספקת תקווה גדולה; השלטון המושחת שמתואר בספר בסוף יקרוס, אבל אנו יודעים שהמחליף שלו לא יהיה שלטון טוב יותר למצרי הפשוט. אם הזכרנו את הרקע הפוליטי של הספר, חובה עלינו לזכור גם את הסביבה הפוליטית, שמתוכה הוא צמח; אל-אסואני החל לכתוב את הספר בשנת 2008, ערב האביב הערבי וסיים כעבור חמש שנים, בימים שבהם ברור היה כישלונו האביב הערבי להוביל לשינוי מהותי במצרים. ולמרות זאת הספר לא מסתיים בנימה פסימית. יתר על כן, עולים כאן גם נושאים אחרים מעוררי תקווה והשראה, שבאים לידי ביטוי בדמויות נשיות חזקות, צעירים אקטיביסטיים ותחושה כי השינוי יכול להגיע. אפשר לסכם ולומר כי הספר לא מסתיים בנימה אופטמית, אך מותיר פתח צר לתקווה.

'מועדון המכוניות של מצרים' ו'בית יעקוביאן', בתרגום ברוריה הורוביץ ובהוצאת טובי

'בית בקהיר' בתרגום סמי מיכאל בהוצאת מפרשים