מאת שלומי דסקל
מה עוד אפשר לומר על האלימות בחברה הערבית בישראל, שטרם נאמר? האם ישנה עוד אמירה או מעשה כלשהם בנושא, שיכולים לזעזע, להטריד, להמם? הראפר תאמר נפאר ניסה לאחרונה להוכיח כי לצערנו התשובה לשאלה הזאת חיובית.
העיסוק באלימות בחברה הערבית אינו רעיון חדש ביצירתו של נפאר. הנושא עולה בדרך זאת או אחרת כמעט בכל שיריו, בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, שלא לדבר על הסרט ג'אנקשן 48' בכיכובו. כבר לפני עשור הוציא נפאר, יחד עם ההרכב DAM, את השיר "לו (יכולתי) לחזור בזמן" (לַוְ אַרְגַ'ע בּ(אל)-זַמַאן لو أرجع بالزمان). באותם הימים הרחוקים מעשי האלימות בחברה הערבית הופנו בעיקר נגד נשים וחסו תחת הכותרת "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה". השיר היה יוצא דופן, שכן מעבר לעובדה שלראשונה אומנים צעירים הציגו את הנושא בפתיחות ובצורה ברורה ובוטה, שולבו ביצירה שלושה אלמנטים, שתרמו לעוצמתו: ראשית, הקורבן לקחה חלק פעיל בשיר; הפזמון הושר מנקודת מבטה של הקורבן, הנערה שנרצחה. שנית, את הפזמון שרה הזמרת הוותיקה אמל מורקוס (مُرقُس) והשילוב המוסיקלי בין מוסיקת הראפ של DAM לעוצמות הווקאליות של מורקוס היה חדשני ומרשים. שלישית, את השיר ליווה קליפ עוצמתי, מטריד ומזעזע, שלא חס על הצופה ונפתח בסצנת רצח של נערה צעירה על ידי אחיה, כשאביה צופה מהצד ומעודד את המעשה. את הקליפ ביימו ג'קלין רים סלום וסֻהיל נפאר, אחיו של תאמר ובאותם הימים גם חלק משלישיית DAM (הצלע השלישית בהרכב הייתה מחמוד גְ'רירי).
מספר שנים לאחר מכן הוציא נפאר כזמר עצמאי את השיר "להתראות חברי" (סַלַאם יַא צאחְבִּי سلام يا صاحبي). גם בשיר הזה הנושא היה האלימות, אבל הפעם מנקודה מוצא אחרת: לא הקורבן ואפילו לא בני המשפחה, אלא דווקא מעגל החברים הקרובים. האחרונים, לכאורה, אינם צד במערך הכוחות החברתי שכולל את התוקף, הקורבן ובני המשפחה הקרובים. אולם בשירו העדין והנוגה, שנכתב על רקע הירצחו של חבר ילדות, מייצג נפאר את המעגל הזה, שגם הוא בדרכו נותר יתום. בכך הוא בחר לצאת מעמדת המשקיף מהצד או המבקר של החברה ועבר לעמדת הנפגע אישית.
בחודש פברואר השנה נוספה אבן דרך נוספת, השיר Go There או בערבית جوتر (גוֹתֵר, כשאת הגימ"ל מבטאים כמו בעברית ולא כגימ"ל עם גרש – ג'). נתחיל בחלק הקל, שם השיר גוֹתֵרgo there מקורו בשריד מתקופת המנדט, שנכנס לשיח הערבי. איש אינו יודע איך זה קרה, אך צמד המילים התמימות הללו באנגלית ('לך לשם') הפך בערבית המנדטורית למקבילה ל-"לך לעזאזל" או אפילו "לך להז#%&", בעיקר באזור לוד וסביבותיה. מדוע נבחר דווקא השם הזה לשיר? אי אפשר היה למצוא ביטויים דומים שאינם מוכרים רק לתושבי לוד והסביבה דוברי הערבית? תשובה שמתבססת על ניחוש מושכל בהמשך.
וכעת לחלקים הכבדים יותר – השיר עצמו מבוצע בסגנון הדריל, תת-סוגה בעולם מוסיקת הראפ, שמקורו באזור שיקאגו והוא נחשב לסגנון אפל, קודר ואלים יותר. אם מילות השיר לא מעבירות עד תום את המסר, הרי שהקליפ שמלווה אותו, בבימויו של מִיחַ'אִיל זַנאנירי, עושה את העבודה. מהשנייה הראשונה של הקליפ יש תחושה לא נוחה: יריות ברקע, הורים מפוחדים והשיא בשנייה ה-35 הופך את סצנת הפתיחה של "לו (יכולתי) לחזור בזמן" לכל-כך רכה ונעימה. ניכר כי נפאר שאף להעביר את תחושת המוות הרנדומלי בחברה הערבית בימינו, לצד תחושת חוסר היציבות שחשים האזרחים הערבים בישראל אפילו בבית פנימה. לא זו בלבד שהמוות מסתובב ברחובות, גם אין דבר שיכול להגן מפני כניסתו אל תוך הבית.
בשיר משולבות מילים בעברית ואנגלית ובאופן לא נפוץ לקליפים של תאמר נפאר ניתן למצוא ביו-טיוב גם כתוביות בעברית. ואם נחזור לתהייה שנוגעת לשם השיר, אפשר לנחש שהיוצר מכוון לנקודת המוצא – הבריטים (הצהרת בלפור, תקופת המנדט). הכל התחיל אִתם וההמשך הוא כבר היסטוריה, תרתי משמע. בקיצור, בשיר שנמשך פחות מארבע דקות מגיש לנו האומן מידע היסטורי, לשוני ותרבותי-חברתי. אם כבר הזכרנו את ג'נקשן 48' גם בקליפ הזה נמצא קריצה לסרט זה, בדמותה של סַמְר קובטי, ששיחקה בסרט את אהובתו של נפאר וכעת, בגוֹתֵר היא ממלאת את תפקיד אשתו. לדעתי, אפילו את הקריצה הזאת מנצלים על מנת להעביר את המסר האפל – גם אם שני גיבורי הסרט הצליחו לפתח זוגיות מאושרת, בניגוד לרוח הסרט ההוא, הרי שאין לזוגיות הזאת הרבה תקווה, ולא באשמתם.
