סערות תימן: עוד על העימות

בעוד המתיחות במפרץ הפרסי גוברת, המלחמה בתימן נמשכת ללא התקדמות לשום כיוון. המלחמה מתנהלת במספר חזיתות התלויות אלה באלה, ולא רק על הציר המוכר של העימות בין המורדים החות׳ים המסתייעים באיראן לבין ערב הסעודית. הסכסוך מתנהל גם בתוככי הבירה הזמנית עדן, הבירה ההיסטורית של דרום תימן.

כמה קבוצות חמושות, אשר מזוהות עם מועצת המעבר הדרומית (גוף המייצג את הבדלנים של דרום תימן) תקפו את ארמונו של נשיא תימן האדי והשתלטו עליו לאחר קרב קצר. הנשיא האדי עצמו נמצא בסעודיה, אך העניין הרבה יותר מסובך מאשר עוד ניסיון הפיכה של קבוצה חמושה בארץ המדממת ממלחמת אזרחים.

המלחמה בתימן היא מהרבה בחינות מחזה ישן עם תפאורה חדשה וחילופי שחקנים בתפקידי המשנה, ועיר הנמל עדן היא מרכז העימות.

 עיקר העימות הוא בין התנועה הבדלנית בראשותו של עידראוס זוביידי,  ששואפת לחזור לחלוקתה של תימן לשתי מדינות כפי שהיה עד 1961. התנועה הבדלנית נתמכת מאחורי הקלעים ולפעמים בגלוי על ידי איחוד האמירויות, שרואה את דרום תימן כפרוטקטורט.  השלטון המרכזי בתימן, בראשות של הנשיא עבד רבה האדי מתנגד כמובן. אין מדובר בעימות בין כוחות שקולים- עדן מנוהלת על ידי הכוחות הנאמנים למועצת המעבר הדרומית, קרי לאמירויות, בעוד שהנשיא האדי שליט רק על הנייר.

נשיא תימן שוהה בריאד תחת פיקוח סעודי הדוק.הוא גם לוקה בלבו ונאלץ לנסוע לעתים קרובות לארצות הברית לצורך טיפול רפואי. לממשלתו של האדי אין אחיזה של ממש בשטח וקשה להניח שההשתלטות על הארמון של האדי הייתה יוצאת לפועל ללא אישור או הסכמה מראש של אבו דאבי, לכן סביר שמטרת התקרית הייתה הפגנת כוח של איחוד האמירויות כלפי הסעודים.

לאחרונה אבו דאבי קיבלה עוד החלטה מוצהרת ודרמטית: היא הודיעה על נסיגת כוחותיה מתימן. מובן שהצעד הזה עורר מורת רוח בריאד מכיוון שהלחימה בתימן מתנהלת במסגרת קואליציה בראשות סעודיה ואיחוד האמירויות. אין פירוש הדבר שאבו דאבי לא מעונינת בתפקיד של מספר שתיים בטנדם עם סעודיה, אלא שהאינטרסים של שתי המדינות בתימן אינם זהים.

ערב הסעודית מנסה להכריע את המורדים החות׳ים מזה כמה שנים אך עד כה המאמץ לא נשא פרי. אדרבא, הודות לסיוע איראני, החות׳ים תוקפים מטרות בשטח סעודיה באמצעות טילים בליסטיים וכתב״מים מתוצרת איראן עד כדי יכולת לפגוע בנכס הסעודי האסטרטגי ביותר – חברת הנפט הלאומית אראמקו.  לפני כשנה כוחות הקואליציה (תימן- ערב הסעודית) תקפו מכיוון הים האדום במטרה לכבוש מחדש את עיר הנמל המרכזית אל-חודיידה. אילו המתקפה הייתה מצליחה, כיבוש העיר היה הופך למפלה קשה של החות׳ים: בעלי הברית הערביים היו מצליחים לנתק את קוי האספקה של החות׳ים ובנוסף על כך לשלוט על חלוקה של סיוע הומאניטרי המגיע לתימן מטעם ארגונים בינ"ל. כאן המקום להזכיר כי בגלל המצור הסעודי תושבי תימן סובלים מרעב, מהעדר סיור רפואי וממגפת כולירה משתוללת.

אלא שבאבו דאבי נוכחו לדעת שכיבוש אל-חודיידיה, נמל אסטרטגי בקרבת מפרץ באב אל-מנדב פשוט בלתי אפשרי. הסעודים תקפו מן האויר, אלא שבסופו של דבר התקיפות האוויריות התבררו כבלתי יעילות ולא הצליחו עד כה לפגוע בחות׳ים או לקרב כהוא זה את מפלתם המיוחלת. 

בראשית נובמבר אירעה עוד התפתחות מעניינת בדרום תימן. הממשלה החוקית של תימן, ממשלת הבובות של ערב הסעודית, חתמה על הסכם עם הבדלנים הדרומיים בעדן.  ההסכם חייב הקמת ממשלה מאוחדת המורכבת מ- 24 שרים שאמורים לייצג את כל המחוזות בתימן.  לאנשי הדרום  יהיו סמכויות בניהולה של עדן שהיא הנמל התימני החשוב ביותר והם גם מתחייבים לתרום למאמץ המלחמתי של סעודיה נגד המורדים החות׳ים .

            כרגיל באזור, המציאות שונה לחלוטין מהכתוב בהסכם זה או אחר. קיימת תמימות דעים בקרב מומחים שההסכם המדובר הוא ניצחון של האמירויות, מכיוון שהוא מכיר במעמדן המיוחד בעדן. כלומר ערב הסעודית הכירה באופן רשמי בסמכויות של התנועה הדרומית בעדן, בניגוד למשחקי הכוח בין תומכיו של האדי לתומכי מועצת המעבר הדרומית, רק לפני חודשים ספורים.  המיצוב הפוליטי של הבדלנים הדרומיים משקף באופן מדויק את ההעדפות של האמירויות: הן רוצות לשלוט בדרום תימן ולהבטיח את האינטרסים שלהן באמצעות המיליציות הדרומיות ואילו אבו דאבי אינה מעוניינת במלחמה נגד החות׳ים או נגד איראן – בכך היא מאוד שונה מבחינה גיאופוליטית מערב הסעודית.  מאידך הסעודים לא מצליחים לכפות על אבו דאבי את הצרכים שלהם, והמלחמה נגד החות׳ים ללא ההשתתפות של האמירויות תהפוך למתישה וקשה עוד יותר.

            גם התנועה הדרומית הבדלנית אינה עשויה מקשה אחת. למנהיגה, אל- זביידי, יש לא מעט סנגורים במחוזות אחרים אחרים מעבר לעדן, כך שסביר להניח שהבדלנים לא יוכלו להשתלט על כל דרום תימן ולהקים בה מדינה עצמאית.  אולם מה שהם השיגו הודות להסכם עם ערב הסעודית  לא נופל בחשיבותו מהקמת מדינה עצמאית: לא זאת בלבד שהם שולטים בעדן אלא שזכו לגושפנקא סעודית ובינלאומית רשמית.

אבו דאבי מעוניינת להתרחק מהמלחמה נגד החות’ים לא רק מפני שהיא לא רואה סיכויים להכרעה קרובה. נראה שאחת הסיבות לעמדת איחוד האמירויות היא איראן. איראן טוענת לריבונות על כמה איים בקרבת אבו דאבי. כלומר, איחוד האמירויות שותף לחרדה הסעודית מאיראן השיעית. עם זאת, דינמיקת היחסים של האמירויות עם איראן שונה בתכלית, שכן אבו דאבי ודובאי מארחות קהילת עסקים איראנית מפותחת ועסקאות רבות בין איראן למדינות צד שלישי עוברות דרך אבו דאבי. לאחרונה אף נחתם הסכם לשיתוף פעולה בטחוני בין איחוד האמירויות לרפובליקה האסלאמית. במלים אחרות, אבו דאבי אמנם חוששת מפני איראן אבל בו בזמן היא חוששת מעימות עם טהראן. הירתמותו של איחוד האמירויות לפעולה נגד המורדים, הנהנים מחסות איראנית, לצד האויבת המושבעת של איראן, הלא היא סעודיה, תעורר בודאי את חמתה של טהראן, ועל-כן אבו דאבי חוששת.