מאת שלומי דסקל
נכון לכתיבת שורות אלה, תוצאות הבחירות לכנסת ה-23 היו רגע השיא של "הרשימה המשותפת". מבחינה מספרית, המפלגה הגשימה את חלומה מיום הקמתה, זכתה ב-15 מושבים בכנסת והפכה למפלגה השלישית בגודלה בכנסת (לפני הפיצול ב"כחול-לבן"). מבחינה מהותית, היא נתפסה כשותפה רשמית בגוש המפלגות שנולד כדי למנוע מבנימין נתניהו לכהן כראש הממשלה, קרי שותפה לכל דבר ועניין במשחק הפוליטי הישראלי.
"הרשימה המשותפת" מורכבת מארבע מפלגות, שהתאחדו לקראת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015. הסיבות לאיחוד רבות, אולם המרכזית שבהן – העלאת אחוז החסימה, מהלך שהיה מונע מארבע המפלגות להיכנס לכנסת, אילו היו מתמודדות באופן עצמאי. ארבע שנים לאחר מכן, ערב הבחירות לכנסת ה-21 (אפריל 2019) נדמה היה שעתיד השיתוף מאחורינו, הואיל ועל רקע סכסוכים פנימיים היא התפרקה לשתי מפלגות. חוסר היציבות השלטונית (במילים אחרות, סאגת הבחירות בשנים 2020-2019) הוביל לחיבור המחודש, שכאמור הגיע לשיאו בבחירות האחרונות. בחלוף חצי שנה מימי הזוהר המצב השתנה: הסקרים מראים כי המפלגה מאבדת כשליש מכוחה הפרלמנטרי וחבריה (שוב) מסוכסכים ביניהם.
בראשית שנת 2019 לנוכח חוסר השקט במפלגה (ובדיעבד ערב הפילוג) תהינו מה עובר על הרשימה המשותפת. כשנתיים לאחר מכן אפשר לחזור על השאלה ולהציג את שלוש התחנות המרכזיות בדרכה של "המשותפת" למטה: ההמלצה על בני גנץ, חוק טיפולי ההמרה והעצמאות לכאורה של "הרשימה הערבית המאוחדת" (רע"ם). שלוש הנקודות הללו מייצגות את שלושת צירי המתחים הפנימיים של המפלגה: המתח בין הקו הקורא להשתלבות בישראל אל מול הקו הבדלני; המתח שבין השמרנים לפרוגרסיבים בתוך המפלגה והמאבק על הנהגת המפלגה, קרי ענייני אגו.
ההמלצה על בני גנץ
מאז הקמתה התייצבו חברי הכנסת של "הרשימה המשותפת" בבית הנשיא שלוש פעמים על מנת להציג את עמדתם בשאלה על מי להמליץ לתפקיד ראש הממשלה. בפעם הראשונה (הכנסת ה-20, 2015, נתניהו מול הרצוג) הם נמנעו מלהביע עמדה ולא תמכו באיש. בפעם השנייה (הכנסת ה-22, אפריל 2019) ובאופן חריג, החליטה "המשותפת" להביע תמיכה באחד הטוענים לתפקיד, בני גנץ. לטובת מי ששכח, מדובר היה בתמיכה ברמטכ"ל לשעבר, שבמהלך מערכת הבחירות התגאה במספר ההרוגים בצד הפלסטיני במבצע "צוק איתן". אולם ברגע האחרון החליטו אנשי בל"ד לחזור בהם מעמדתם, "לשבור את השורה" ולא להביע תמיכה בגנץ. להגנתם אמרו בבל"ד כי מלכתחילה לא היה לגנץ סיכוי להקים ממשלה ולכן לתמיכתם לא הייתה חשיבות. בפעם השלישית (הכנסת ה-23, מרץ 2020) תמכו חברי "הרשימה המשותפת" כולם כאחד במועמדותו של בני גנץ. כן, אפילו אנשי בל"ד, לאחר התפתלויות קלות, תמכו. וכך, בצורה מוזרה שילבו ידיים פומבית "כחול-לבן", מרצ-מפלגת העבודה, "ישראל ביתנו" של ליברמן ו"המשותפת". אם כי כבר ראינו שיתופי פעולה כאלה במישור המוניציפלי למשל בלוד ובנוף הגליל (נצרת עילית לשעבר).
החלטתו של בני גנץ לחבור בסופו של דבר לרה"מ נתניהו פירקה את הגוש החוסם, אבל בעיקר נתנה מכה קשה ל"רשימה המשותפת" ולעומד בראשה, אימן עודה. מיום כניסתו לפוליטיקה הוביל עודה קו ברור שחתר לשיתוף פעולה גלוי ורשמי עם ה"ישראליות". תמיכתו בגנץ כבר אחרי הבחירות לכנסת ה-22 הייתה חלק מהגישה כי אין תכלית לכהונה בכנסת אם לא ניתן להשפיע באופן מעשי. רעיון שכפי שנראה בהמשך, חזר אליו כבומרנג כעבור מספר חודשים. פירוק הגוש החוסם הציב סימן שאלה על מנהיגותו של אימן עודה ודרכו. יתר על כן, הוא העמיק את חוסר האמון של הציבור הערבי ומנהיגיו בממסד היהודי וביכולתו של האחרון לקבלם כחלק מהמערכת הכלל-ישראלי.
טחינה והמרה
בקיץ 2020 הניחו חברי הכנסת ניצן הורוביץ ומירב מיכאלי תיקון להצעת חוק הפסיכולוגים, שאוסר על האחרונים לעסוק בטיפולי המרה. הצעת החוק עברה בקריאה טרומית, וכזכור עוררה רעש גדול בשל תמיכת חברי-הכנסת של "כחול לבן" בה, בניגוד לעמדת הממשלה. אך ההצעה לא פיצלה רק את הקואליציה, היא גם פגעה ב"רשימה המשותפת". מפלגת רע"ם, שמקורה בפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, התנגדה להצעת החוק הנ"ל, כמו אחיותיה המפלגות הדתיות בחברה היהודית. אך באופן מפתיע רק שלושה ח"כים מ"המשותפת" תמכו בה: אימן עודה, עאידה תומא-סלימאן ועופר כסיף. כל האחרים – אנשי בל"ד, תע"ל (המוכרת יותר כמפלגתו של אחמד טיבי) ושני ח"כים מחד"ש (ג'אבר עסאקלה ויוסף ג'בארין) לא הצביעו כלל.
זמן קצר קודם לכך שלישיית הח"כים מחד"ש הביעה תמיכה בחברת הטחינה "אל-ארז", לאחר שמנכ"לית החברה תרמה להקמת קו תמיכה בערבית לחברי הקהילה הלהט"בית. הצעת החוק חשפה המתח בין הכוחות הפרוגרסיביים בהובלת עודה, לבין הכוחות השמרניים, בהובלת אנשי רע"ם, כשלצידם ח"כים שנכנעים למסורת (ג'בארין תושב אם אל-פחם העיר הדתית-שמרנית ועסאקלה, הנציג הדרוזי) וכמובן האופורטוניסטים שלא רצו להרגיז את המצביעים הפוטנציאליים (קשה להאמין למשל שהרופא ד"ר טיבי או אנשי בל"ד הצעירים והמשכילים תומכים בטיפולי המרה). ההצבעה שוב עוררה את מבקרי "הרשימה המשותפת", שהאשימו מיד את אנשי חד"ש ובמיוחד את שלישיית התומכים (במילים קצת פחות מכובסות: החילוני, האישה והיהודי) בניתוק מהחברה הערבית ומהמסורת.
סימני העצמאות של רע"ם
מנצור עבאס, יו"ר רע"ם, היה דמות אלמונית למדי עבור הציבור היהודי בישראל. כל זה הסתיים בחודש אוקטובר האחרון כשאתרע מזלו לכהן כיו"ר ישיבת הכנסת שדנה בהצעת החוק להקים וועדת חקירה לפרשת הצוללות. כזכור, בסיומה של אותה הצבעה פירסם עבאס הצהרה משותפת עם יו"ר הכנסת איש הליכוד יריב לוין ובכך נפתחה תיבת פנדורה. עבאס זכה לקיתונות של ביקורת; אלה שהיללו אותו לפני רגע על התנגדותו לשינוי חוק ההמרה התנפלו עליו הפעם והוא מיד סומן כשמת"פ של רה"מ. בהמשך התפרסמו ידיעות על תמיכת הממשלה בצעדים כלכליים למען החברה הערבית והשיא (נכון לעכשיו) היה הופעתו של רה"מ בוועדה שעסקה באלימות בחברה הערבית, וועדה שבראשה עומד עבאס.
בעניין ההצבעה על הצוללות הסביר יו"ר רע"ם להגנתו כי הוא נצמד לתקנון הכנסת. בנוגע ליתר הצעדים הוא השתמש ברטוריקה של עודה וטען כי הוא נמצא בכנסת כדי לחולל שינוי בחברה הערבית, שינוי שאותו ניתן להשיג רק באמצעות שיתוף פעולה עם הממסד היהודי. לטעמו, אין הבדל בין צעדיו לבין נוכונותו של אימן עודה לשתף פעולה עם בני גנץ. "על הדרך" עבאס קרא תיגר על מנהיגותו של עודה, לא שלל התמודדות על הנהגת "הרשימה המשותפת" או אפילו פיצולה פעם נוספת והתמודדדות באופן עצמאי בבחירות הבאות. חד"ש ובל"ד מיד דאגו לשדר כי הברית ביניהם איתנה מתמיד ואחמד טיבי השתדל לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: מתח ביקורת זהירה על עבאס, אך לא לא הצטרף למקהלת מבקריו.
ומה עכשיו?
אירועי החודשים האחרונים שוב מעמידים את "הרשימה המשותפת" בפני מבחן לחוסנה ולצידוק קיומה. צירי המתח הנ"ל מציפים שוב את השאלה הגדולה שמלווה את המפלגה מיום הקמתה: כיצד יכולים לדור בכפיפה אחת קומוניסטים, לאומיים-ערביים, דתיים ואחמד טיבי (זרם בפני עצמו). כדאי לשים לב לנקודות הבאות:
אנשי רע"ם טוענים כי הם אינם מפחדים להתמודד בבחירות הקרובות כמפלגה עצמאית, אם כי רע"ם מעולם לא עשתה זאת בעבר; אנשי התנועה האסלאמית מעולם לא התמודדו כמפלגה עצמאית אלא תמיד שיתפו פעולה עם מפלגתו של אחמד טיבי או עם בל"ד.
אחמד טיבי בינתיים לא מביע עמדה חד משמעית, אך מאז ומעולם הוא לא חיבב את הנהגתו של אימן עודה. מאידך, לטיבי אין מנגנון מפלגתי שאותו הוא מסוגל למנף לקידומו הפולטי. על המכשלה הזאת הוא מנסה להתגבר באמצעות הפופולריות הגדולה שלו, לצד תחזוק קשריו עם עלי סלאם, ראש עיריית נצרת, הארכי-אויב של אימן עודה.
לא ברור מה צופן העתיד ל"רשימה המשותפת", אבל כדאי לעקוב אחרי המתרחש שם. יהיה מעניין.