חסן עבדאללה אל-תראבי נולד במחוז כסלא שבמזרח סודאן, בקרבת הגבול האריתראי, ב-1 בפברואר 1932 לאב שיח' סופי ושופט שרעי. אל-תראבי זכה לחינוך מסורתי בהשפעת אביו, ולאחר שסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד משפטים באוניברסיטת ח'רטום. את לימודי התואר הראשון במשפטים סיים בשנת 1955. לאחר מכן, בשנים 1955-1957 למד לתואר שני במשפטים באוניברסיטת לונדון, ובתחילת שנות ה-60 לתואר דוקטור במשפט חוקתי בסורבון שבפריז. במהלך שנות לימודיו שינן ולמד בע"פ את הקוראן כולו וחיבר מאמרים הלכתיים מרובים. בתקופת שהותו מחוץ לסודאן, רכש ידע נרחב על אודות התרבות המערבית, והדבר משתקף היטב בכתביו.
בשנת 1954, עוד במהלך לימודיו וממקום מושבו בבריטניה, היה שותף ליסוד הפלג הסודאני של תנועת האחים המוסלמים. בשנת 1956 קיבלה סודאן את עצמאותה ממצרים וניצתה בה מלחמת אזרחים שנמשכה בעצימות משתנה עד לשנת 1972.
לאחר תום לימודיו חזר לסודאן ושימש כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ח'רטום. החל בשנת 1964, נעשתה פעילותו הפוליטית משמעותית יותר. כישוריו האינטלקטואליים זכו להערכה רבה, ועד מהרה היה למנהיגה של תנועת "האחים המוסלמים" בסודאן. ולמעשה משנת 1964 ועד מותו היה מנהיגה של התנועה בסודאן. בשנת 1965, עם הפלת משטרו הצבאי של אבראהים עבוד, הקים אל-תראבי את "חזית החוקה האסלאמית" (ג'בהת אל-מית'אק אל-אסלאמי). החזית, שהורכבה מכמה גופים ותנועות אסלאמיות, ובראשם "האחים המוסלמים", פעלה להחלת חוקה אסלאמית בסודאן. הוא עצמו היה מזכירה הכללי של החזית, עד הפיכה נוספת בשנת 1969, שהעלתה לשלטון את הקולונל גַּ'עְפַר אַלנֻמֵירִי. אל-תראבי, שהיה אז הכוכב העולה של האיסלאמיזם הסודני, נכלא מיד, בילה שש שנים במאסר ועוד שלוש בגלות בלוב. חזית החוקה האסלאמית פורקה והוצאה אל מחוץ לחוק, כמו כל שאר המפלגות הפוליטיות בסודאן לאחר ההפיכה הצבאית. בתקופה זו חיבר אל-תראבי כמה מספריו.
בשנת 1977 שינה נומיירי את יחסו לאל-תראבי ומינה אותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בשנת 1983 עודד אל-תראבי את נומיירי להחיל את חוקי השריעה בסודאן, על אף שאחד מכל ארבעה סודאנים כלל לא היה מוסלם.
בשנים 1979-1982 כיהן בתפקיד התובע הכללי בסודאן. בשנת 1983, נתמנה ליועץ לנשיא לענייני חוץ ומשפט. בתפקיד זה כיהן עד מרץ 1985, אז החליט נמירי לפרק את שותפותו הפוליטית עם "האחים המוסלמים".
לאחר נפילת משטרו של נמירי, באפריל 1985, הקים אל-תראבי את "החזית האסלאמית הלאומית" (אל-ג'בהה אל-אסלאמיה אל-קומיה, ידועה גם בראשי התיבות NIF). בין דצמבר 1988 למרץ 1989, לאחר בחירות דמוקרטיות שנערכו במדינה, הייתה "החזית" חלק מן הקואליציה בראשות קרוב משפחתו צאדק אל-מהדי. בתקופה זו כיהן אל-תראבי בכמה תפקידים רשמיים: התובע הכללי, שר המשפטים ושר החוץ.
למן ההפכה הצבאית בסודאן ביוני 1989 ועד ראשית שנת 1996, לא כיהן בתפקיד רשמי, אך לדעת רבים, היה בפועל הדמות החזקה במשטר והכתיב במידה רבה את פעילות ממשל הגנרל באשיר.
במהלך 1990 הוא הקים מחנות אימונים בסודן לאימון חמושים מצ'אד, אתיופיה, סומליה, בוסניה ואפגניסטן. הוא גם חימש חיילים-ילדים של צבא ההתנגדות של האל, כת רצחנית נוצרית באוגנדה.
בשנים 1990-1996, בעת שהיה יועצו של באשיר, העניק אל-תראבי לבן לאדן (שהיה נשוי לאחייניתו), מקלט מדיני בסודאן. אט-אט הצטננו היחסים ביניהם ובשנת 1996 יצא בן לאדן מסודאן. מאוחר יותר ניסה אל-תראבי להתנער מפעילותו של בן לאדן, וככל שהיה לו חלק בפעולות מאוחרות יותר של אל-קאעידה או בפיגועי של 9/11, לא ניתן להוכיח זאת באופן חד משמעי.
בשנת 1993 הגדיר הממשל האמריקאי את סודן "מדינה תומכת טרור" והאו"ם הטיל סנקציות על חרטום, לאחר שסוכנים של אל-תראבי סייעו לכאורה לניסיון להתנקש בנשיא מצרים, חוסני מובארק ב-1995.
שנתיים לאחר מכן אל-תראבי הצהיר: "אמריקה היא התגלמות השטן עבור כל המוסלמים בעולם."
בשנת 1998 הצטרף אל-תראבי אל מפלגת הקונגרס הלאומי של באשיר, לאחר עשור שלם של השפעה מאחורי הקלעים, בעת שחברי תנועת NIF מושרשים בתשתית הפוליטית והמשפטית של סודן, הבנקים עברו איסלאמיזציה, וההשפעה על הממשל הפכה לגלויה.
בשנת 1999 המתחים בין באשיר ובין אל-תראבי הגיעו לשיאם, כאשר באשיר פיטר את אל-תראבי מתפקידו כיו"ר האסיפה הלאומית וכמזכיר מפלגת השלטון. הרוח החיה מאחורי המהפכה האסלאמית של סודאן הוגדר כאיום על הביטחון הלאומי.
באשיר ואל-תראבי קיימו במשך השנים דיאלוג ארוך ונערכו ביניהם אין ספור נסיונות פיוס, ללא הצלחה.
אל-תראבי נעצר שוב בראשית התקוממויות האביב הערבי שעוררו מחאה על רקע כלכלי גם בסודאן, בתחילת שנת 2011 ובילה מספר תקופות במעצר בית.
ביום שבת 5 במרץ 2016 איבד אלתֻרָאבִּי את הכרתו בעודו מצוי במשרדו, הובהל לבית החולים הבינלאומי בח'רטום שם מת. סיבת המוות אינה ידועה. תחנת הטלוויזיה הממלכתית הסודנית קטעה את רצף שידוריה הרגיל והחלה לשדר הקראת פרקי קוראן לאות אבל.
נוסף על היותו מנהיג פוליטי חשוב, נמנה אל-תראבי עם הוגי הדעות האסלאמיים החשובים והמקוריים בדור האחרון. הוא פרסם ספרים ומאמרים רבים בשפות ובתחומים שונים: המורשת האסלאמית הקדומה, הדמוקרטיה, היחס לנשים והיחס בין החברה לבין המדינה. כתיבתו מתאפיינת בסגנון ענייני וישיר, הרחוק מאוד מן הסגנון המליצי המקובל בקרב סופרים אסלאמיים רדיקליים. את דבריו הוא מבסס על טיעונים רציונליים, ואינו נוטה להשתמש במובאות מן הקוראן או החדית'. ספרו הידוע ביותר, שהקנה לו את עיקר פרסומו, הוא "חידוש המחשבה האסלאמית" (תג'דיד אל-פכר אל-אסלאמי).
ב-15 השנים האחרונות לחייו ניכר כי חל מפנה בדעותיו של אל-תראבי והוא המציא את עצמו מחדש כדמוקרט. אם בעבר לעג לבחירות וטען כי הן mobocracy (מעניקות כוח לא פרופורציונלי לקבוצה קטנה), בשנת 1999 החל למתוח ביקורת על פעילותו הלוחמנית של באשיר בדרפור, וקרא להפלתו; קרא לפיתוחו של חזון חדש, פאן-אתני, של האסלאם; קרא תיגר על מה שכינה השוביניזם הערבי בחרטום; צידד בזכותה של דרום סודן לעצמאות (מה שהתממש בשנת 2011); הוא הציע כי נשים מוסלמיות יוכלו להינשא לגברים יהודים ונוצרים, וקבע כי הוא יכול לקבל אשה נוצרייה כנשיאת סודן (התבטאויות שעוררו את זעמם של אנשי דת מוסלמים בכירים בסודאן).
אל-תראבי הותיר אחריו אשה ובן.
מקורות:
אמיר ויסברוד, תראבי: דובר האסלאם הקנאי, הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, ת"א 1999
Joffe Lawrence. (2016,11 March). Hassan al-Turabi obituary, The Guardian.
Hassan al-Turabi, Islamist Who Championed Bin Laden, Dies at 84, The Associated Press (2016, March 5)
