מאמר מאת עאמר דכּה. פורסם בתאריך 2/7/15 באתר האינטרנט הליברלי העצמאי wanaltaqy.com.
"ההומוסקסואל הפלסטיני הוא כמו חיה נרדפת: החברה הפלסטינית רודפת אותו והחברה הישראלית מפחדת ממנו בגלל שהוא מדבר ערבית, ועברית ברמה ירודה".
ארבעים דקות עד שעת נסיעה אחת הוא המרחק בין העיר הוורודה תל אביב לראמאללה החילונית ולשכם המסורתית. מאות הומוסקסואלים פלסטינאים חיים תחת מעטה סוד גדול, ותחת איום מוחשי על חייהם. בין אם בראמאללה החילונית או בשכם המסורתית, חיים אלפי הומואים ולסביות פלסטינים תחת לפיתת החברה הפלסטינית השמרנית באופן יומיומי, ונאלצים להתמודד עם מסורות חברתיות שמרניות ודתיות, אשר מתעמתות עם כל מי שנחשב חריג ולכל מה שהוא "לא נורמאלי". ואם זה לא מספיק, מתווסף לכל הבלגן גם הסכסוך הישראלי-ערבי, אשר מקשה על חייהם של רבים, הנאלצים להסתיר את זהותם המינית ולחיות בשקר.
"חשבתי להתאבד ולגמור עם הסיפור הזה. אני מרגיש שנעשה לי עוול, משפחתי ניתקה את הקשר עמי לפני בערך שנה וחצי, לא ראיתי את אחותי הקטנה כבר חצי שנה, אמא לא מוכנה לדבר איתי ואני יודע שאבא שלי עושה את כל המאמצים כדי למצוא אותי. הבנתי מאמי שהוא שלח את הדוד שלי כמה פעמים לחפש אותי ברחובות דרום תל אביב ולחטוף אותי… לדודי יש אישור כניסה ועבודה בישראל, והוא לא יהסס לחטוף אותי ולהחזיר אותי לשכם", כך מספר לי הייתם (שם בדוי) בן 21, בסוד מוחלט, בשיחה ידידותית, בעודנו שותים קפה בבית של בן זוגו הישראלי בדרום תל אביב.
אל מול העיר הצבעונית תל אביב, אשר התקשטה השבוע בדגלי גאווה, ואל מול מצעד הגאווה הזורח והחייכני, שמארח השנה עשרות אלפי ישראלים ותיירים מכל רחבי העולם, בולטים באופן מיוחד רגשותיו המודחקים של הייתם, אשר מרגיש שהוא ועוד רבים כמותו, לא יכולים להמשיך לחיות בצל המציאות הלא הגיונית הזו. "הוציאו אותי מהארון בעל כורחי. תמיד ידעתי שאני הומוסקסואל ולא "לוּטִי" (כינוי גנאי פוגעני להומוסקסואל), כפי שהיו מתארים אותי בבית ספר בו למדתי בשכם. בגיל תשע-עשרה עזבתי את הבית ונסעתי לראמאללה. מצאתי שם עבודה בבית קפה והכרתי שם את בן הזוג הראשון שלי. אנשי ראמאללה זיהו מיד את הנטייה המינית שלי והיו לועגים לי. לא יכולתי לחבק את אחמד (בן זוגו של הייתם דאז, שם בדוי), והוא לא הרשה לי אפילו להחזיק את ידיו בבית. בשבילו, המשיכה המינית אליי הייתה משהו מעוות, סטייה, והוא חי באשליה שזה יעבור. הקשר שלנו התדרדר במהירות. הוא גילה לאבא שלי שאני הומו, טען שאני כל הזמן ניסיתי לשכב איתו. היום הוא נשוי ויש לו ילדה ".
תוך כדי שהוא מספר את סיפורו, אני רואה את הצער בעיניו. דוד, בן זוגו הישראלי, מחבק ומנסה להרגיע אותו. ביום שישי מוקדם בבוקר, העירה אותי משנתי שיחת טלפון. זו הייתה אמא שלי, והיא אמרה לי שאבא שלי במצב לא טוב וכי עליי לחזור הביתה מיד. חשדתי בדבר, אבל לא יכולתי לדמיין מה יקרה. הגעתי לבית הורי כאשר כל תושבי שכונת מגוריי היו ישנים. נכנסתי לבית וראיתי את אבא שלי בסלון. ניגשתי אל אמי ואמרתי לה שלום. פנייה פנו לרצפה והיה לה קשה להרים אותם. אז הבנתי שמשהו רע עומד לקרות. אבי זינק מהספה והחל להכות אותי בחוזקה. "יא לוטי, יא לוטי, יא הולל", אני שומע את המילים הללו בראשי כל לילה כשאני הולך לישון. אמי ניסתה להפריד בינינו והוכתה בחוזקה גם היא. אחותי הקטנה עמדה בצד והייתה בהלם מוחלט. "אני אקרע אותך לחתיכות. לא יהיה לי בן הומוסקסואל. לא תצא מהבית, ואני אחתן אותך בכוח. אין רמאללה מכאן והלאה, אין בתי קפה ובתי זונות ובני זוג וחברים מכאן והלאה."
הייתם העביר את חמשת השבועות הבאים בחדר נעול, בלי כל דרך להגיע לטלפון או לאוויר, מחלים מפצעיו הקשים. "אמי הייתה מכינה לי את הארוחות, ואבי היה מכניס לי אותם כמו כלב לחדר. הרגשתי עלבון. הבנתי לאחר מכן שזה היה אחמד שהלשין עלי. רציתי להתכחש לזה אך לא יכולתי. בכל פעם שאבי היה צריך לצאת לסידורים, הגיעו דודי ובן דודי כדי לשמור על הדלת. אבי לא בטח באמי שתשמור עלי. הם היו השותפים בסוד הנורא הזה. לאיש מהמשפחה אסור היה לדבר על הנושא."
כל אותה תקופה, חיכה הייתם לרגע המתאים. "לא יכולתי לברוח וללכת למשטרה הפלסטינאית. הם לא היו עושים כלום והיו מחזירים אותי הביתה בטענה שזהו עניין משפחתי. הבנתי שעליי לברוח. באחד הלילות ביקשתי ללכת לשירותים. אבי ישב בסלון ואמי פתחה לי את הדלת. בדרכי לשירותים ראיתי את אבי שקוע בתוכנית המשודרת בטלוויזיה. הבנתי מיד שזו היא ההזדמנות שלי כדי לברוח. נכנסתי לשירותים, והיו לי דקות מעטות לחשוב על דרך לברוח ולאן לברוח. כשיצאתי מהשירותים, זלגו לי דמעות מהעיניים, מכיוון שהבנתי שזוהי הפעם האחרונה שאראה בה את אמי בזמן הקרוב. איני זוכר את רגעי הבריחה במדויק. יצאתי מהשירותים ורצתי לכיוון הדלת כמו חיה נרדפת לפני שחיטתה בבית מטבחיים. למזלי הדלת לא הייתה נעולה. רצתי בשכונה כמו משוגע ולא ידעתי לאן. תוך כדי הבריחה הבנתי שלא אוכל להגיע לישראל באותו לילה. נאלצתי להתחבא באחד הגנים הקרובים. למזלי אבי ודודי לא חיפשו אותי, מכיוון שלא רצו לעורר מהומה בשכונה, שמא ישאלו אותם על מה המהומה. אחרי חצות הלילה עשיתי את דרכי למזרח ירושלים, ושם עליתי, עם הבגדים שלגופי בלבד, על אוטובוס בדרך לתל אביב. הפחד בלבי לא היה אם בני משפחתי יזהו אותי, אלא אם יעצור אותי שוטר או חייל ישראלי בכניסה לתחנה המרכזית בירושלים".
אבל המזל היה לצדו של הייתם, בעזרתה של העברית המועטה שדיבר, אותה למד כאשר עבד בעבודות בנייה בישראל, כשהיה בן חמש עשרה. הייתם יעביר את הימים הקרובים בתל אביב, מחפש מקום בטוח ועבודה בתחום הבניין. "נזכרתי בשמו של הקבלן הישראלי, אצלו עבדנו אבי ואני לפני כמה שנים. חיפשתי את שמו ומצאתי את מספר הטלפון הנייד שלו. התקשרתי אליו והוא זיהה אותי מיד. בהתחלה הוא לא רצה לקבל אותי לעבודה, מכיוון שלא הייתה לי אשרת שהייה בישראל, וגם לא אשרת עבודה. התחננתי אליו ואמרתי לו שאני לא אעשה בעיות ושאני צריך רק קצת כסף כדי להחליט מה לעשות לאחר מכן. הוא הסכים לקבל אותי לעבודה בבניין באשדוד. לאחר יום העבודה הייתי נשאר באתר הבנייה וישן במכולה. רציתי להתקשר לאמי אבל פחדתי פחד מוות שמא אבי ינצל אותה כדי להוציא ממנה מידע ויבוא לחפש אותי. פחדתי מהעובדים הפלסטינים שעבדתי איתם, שמא מי מהם מכיר את אבי וילך לספר לו עלי".
הייתם הכיר את דוד באחת הפעמים הראשונות בהן יצא לבילוי בעיר הגדולה תל אביב. "הכרתי בעבודה את איימן (שם בדוי). הוא שיכנע אותי באחד הערבים לצאת לבלות ולהעביר את הזמן בתל אביב. הרגשתי פחד גדול. בתל אביב מסתובבים הרבה אנשי משטרה. לא שתיתי אלכוהול אף פעם בחיי והנה אני מעביר את הזמן באמצע תל אביב, בבר של גאים. שם פגשתי את דוד. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
דוד ידע מיד שהייתם פלסטיני, ולא התייחס לזה בכלל. "ידעתי שהוא פלסטיני. בקושי דיבר עברית. ידעתי גם שיש סיפור קשה מאחוריו. הייתם נפתח עוד ועוד אל החברה הישראלית. הוא סיפר לי את סיפורו וניסינו באמצעות העמותה לזכויות ההומוסקסואלים למצוא לו פתרונות. גייסנו עורך דין המתמחה בזכויות אדם ומתמחה במתן פתרונות משפטיים בנוגע לשהות בלתי חוקית בישראל".
מספר הגאים הפלסטינים אשר מגיעים לחפש מקלט בתל אביב גדל מידי שנה. הפעילים למען הקהילה הגאה בישראל מעריכים שבכל שנה מסתובבים ברחובות תל אביב יותר מ-200 בחורים פלסטינים גאים. חלקם הגדול עובדים בעבודות זמניות, אחרים עוסקים בזנות ומיעוטם מצליח לשרוד בכוחות עצמו, תוך שהם מבקשים שוב ושוב אשרות שהייה בישראל. רק בודדים מצליחים מקלט פוליטי במדינות אירופה או בקנדה. בינתיים הייתם קיבל אשרת שהייה זמנית בישראל, מכיוון שהצליח להוכיח שחייו נמצאים בסכנה. הוא ודוד מנסים להרוויח את פת לחמם ומקווים שיוכל לקבל בקרוב מקלט פוליטי בקנדה.
"הרשות הפלסטינית רודפת אותנו כאילו אנו לוקים בצרעת"
החברה והרשות הפלסטינית, מחשיבים את ההומוסקסואלים אשר ברחו מכפריהם או מן הערים הפלסטיניות כמשתפי פעולה עם ישראל, כפושעים אשר ביצעו עבירות חמורות על חוקי המוסר ואשר גורמים לנזק רב וחמור לכבוד המשפחה ולמורל הקולקטיבי. "אני מכיר במקרה מספר לא מועט של סיפורים על נערים פלסטינים אשר נתפסו בשעת מעשה, נודו על ידי משפחותיהם, הוכו ברחובות והמשטרה עמדה בצד ולא הנידה עפעף. אנו כמו חיה נרדפת. גם החברה הישראלית, באופן כללי, מסתכלת עלינו כעל אויבים, ברוב המקרים", אמר לי הייתם.
זכויות הקהילה הגאה נחשבות לטאבו חמור ברשות הפלסטינית. הומוסקסואליות אינה אסורה לפי החוק הפלסטיני, אבל זכויות הגאים אינן נשמרות.
בחוקי היסוד ברשות הפלסטינית, ישנם סעיפים המגנים מפני כל אפליה, בשל מוצא אתני, מין, צבע, דת, דעה פוליטית או מגבלות, וכן הגנה על זכויות האדם, חופש הביטוי וכו'.
עם זאת, אין ברשות הפלסטינית חקיקה ספציפית המגנה על זכויות הקהילה הגאה מפני אפליה או התנכלות. בדו"ח הסוקר חקיקה נגד הומוסקסואלים, אשר פורסם על ידי הליגה הבינלאומית של לסביות והומואים (ILGA) בשנת 2010, החקיקה בנושא ברשות הפלסטינית בנויה טלאי על טלאי, אינה סדורה ואינה אחידה. מצד אחד, בוטל האיסור החוקי על יחסים הומוסקסואלים. מצד שני, ברצועת עזה, עדיין מצויה בתוקף חקיקה מנדטורית משנת 1936, אשר אוסרת על קיום יחסי מין בין גברים (אבל לא בין נשים).
ישראל מתנערת מהגאים הפלסטינים
"אם אתה פלסטיני הומוסקסואל, אז אתה פלסטיני מבוקש. כוחות הביטחון הישראלי ימררו לך את החיים. כל הזדמנות להפיל ברשת פלסטיני חף מפשע שאפשר לסחוט אותו כדי לקבל מידע או כדי לגייס אותו כמשתף פעולה, נחשבת הזדמנות פז לקהילת המודיעין בישראל. "חבר טוב שניסו לגייס אותו כמשתף פעולה נגד הרשות הפלסטינית, סיפר לי שאלה שניסו לגייס אותו, למדו מילים שונות בערבית לתיאור הומוסקסואל", כך אמר לי הייתם.
זה לא חדש למי שמכיר את שיטת הפעולה של השב"כ והדרכים בהן הוא משתמש כדי לגייס משתפי פעולה, לצורך העמקת השלטון הישראלי באדמות הפלסטיניות. השב"כ מעמיד מול ההומוסקסואלים הפלסטינים אפשרות אכזרית במיוחד: שיתוף פעולה עם ישראל [הכרוך] בסיכון בהוצאה להורג, או חשיפת הסוד שלהם [הכרוך] בניכור משפחתי, התנכלויות, תקיפות אלימות, ואולי אפילו רצח.
לפני כמה חודשים (דצמבר 2014), החליטה ועדה שהקימה ישראל, בדו"ח שהוגש לכל הנוגעים בדבר, כי הרשות הפלסטינית לא פוגעת בהומוסקסואלים ולא מנדה אותם באופן ממוסד.
על רקע בקשות שונות שהוגשו לרשויות, ובקשות רבות [שהוגשו] לבתי המשפט על ידי פלסטינים תושבי הגדה המערבית לקבלת מקלט, בטענה שנשקפת סכנה לחייהם על רקע היותם הומוסקסואלים, או על רקע כבוד המשפחה, וסיבות אחרות שאינן ביטחוניות, הוקמה בישראל ועדה זו, אשר דנה בצורך להקים מערך נפרד, שיבדוק ויבחן את בקשות המקלט של פלסטינים, על רקע הסיבות הללו.
נוסף על כך, מציין הדו"ח כי רבים מ[מבקשי המקלט] הטוענים כך, הם בעלי עבר פלילי, או שיש להם בני\ות זוג ישראליים, וכי יתכן ואלה הסיבות העומדות מאחורי בקשותיהם. עם זאת, לא ניתן לבטל את האפשרות שבנסיבות מסוימות, יש חשש אמיתי לחייו של אדם מסוים. אבל על רקע עמדת הרשות והחברה הפלסטינית מההומוסקסואליות אין זה נכון להתנהל מול אותם "מקרים נדירים", כאילו היו קבוצה של אנשים בסיכון, ויש לבחון כל מקרה לגופו במסגרת הקיימת.
משרד ביטחון הפנים והשב"כ מסרבים לתת מעמד מוסדר או מיוחד לפלסטינים המחפשים אחר מענה משפטי. רק לעיתים רחוקות מקבלים אותם בחורים אישור שהייה זמני על בסיס פרטני. "לפעמים גם מתרחשת חטיפה של פלסטינים בעלי אישור שהייה זמני בישראל, על ידי חברים וקרובים, במטרה להחזירם לשטחי הרשות. את ידידי הטוב איימן חטפו במטרה להחזירו לכפר שלו. אני יודע שאביו מנסה לחתן אותו בכפייה בימים אלה. כולם רודפים אחרינו. מספיק שאתה עונה למישהו במבטא ערבי, תמצא תריסר אנשי ביטחון ומשטרה בודקים אותך. ברשות הפלסטינית חוקרים מכרים שלי בעינויים קשים מאוד, במטרה לדעת מה עשו בישראל. חושדים שהם משתפי פעולה. מעצר ברשות יכול לנוע בין שבועיים-שלושה של התעללות פיזית ולעיתים יכול להגיע אפילו עד חמש שנים. הכל תלוי במי אתה, כמה כסף יש לך, ומה המעמד של משפחתך", כך אומר לי הייתם.
הבחורים הפלסטינים מתמודדים עם מציאות קשה כפליים. הרבה מהם נאלצים לעבוד בזנות בישראל או לחיות כשהם תלויים בספונסר ישראלי שמממן אותם. אחרת אין להם סיכוי להישאר בחיים. הם נמצאים בסיכון גבוה למעשי סחיטה, גירוש ואלימות. ברשות הם בסיכון לבעיות גדולות יותר.
