מאת שלומי דסקל
עוד לא הספקנו להתאושש מהיצירה האחרונה של תאמר נפאר ומהצורך להתמודד עם העניין שבחוסר העניין, וכבר התבשרנו שאומן נוסף בן ארצנו העלה לרשת יצירה מוסיקלית בענייני דיומא ובערבית. זאת ועוד, לא עסקינן בשיר אחד אלא בחמישה שירים, מיני אלבום, במכה אחת. הפעם מדובר בידיד המערכת וחבר וותיק במסדר אבירי הכבוד של המוסיקה האלטרנטיבית הארץ-ישראלית בשפה הערבית, ג'ואן צפדי. להזכירכם, בביקורו האחרון בצל קורתנו צפדי הפתיע באלבום יוצא דופן כשנטש את הרוק ושבר חזק לכיוון מוסיקה אלקטרונית. ביצירה החדשה הוא נשאר עם הצליל האלקטרוני אך חוזר אל הגיטרה.
רגע לפני שנצלול לתוכן כדאי לשים לב לנקודה נוספת; מעבר לעובדה שמדובר ביוצר מעניין ומקורי יש להוצאת האלבום המצומצם חשיבות נוספת; מאז ה-7.10 היוצרים בשפה הערבית בארץ לא מרבים להפציע בחומרים חדשים, לא כל שכן בחומרים פוליטיים. במהלך השנה האחרונה מי שהעז להביע דעה לא קונבנציונלית בערבית, שנוגעת למצב הפוליטי בארצנו, מצא את עצמו מוחרם ומוקע במקרה הטוב או עצור במקרה הרע. כתוצאה מכך במשך חודשים ארוכים האומנים שתקו או לכל הפחות נמנעו מלהעלות תכנים פוליטיים. אבל צפדי הוא לא טיפוס ששותק; כבר בתחילת 2024 הוא העלה לאוויר את השיר באנגלית I am a Semite , שגם הוא היה שיר פוליטי מובהק, אבל – א. הוא שר באנגלית. ב. על פי עדותו השיר ישב במגירה זמן רב לפני 7.10. עם זאת ללא ספק אירועי התקופה טענו אותו במשמעות נוספת.
ועכשיו הוא חזר לערבית. כאמור, רק חמישה שירים כלולים באלבום, אך לטעמי אפשר להתייחס אליו כאל רומן בן חמישה פרקים, כשכל אחד מהם מגיע עם מטען פוליטי משמעותי. מספיק לקרוא את שם האלבום, "דמעת דיכוי" (دمعة قهر) כדי להבין לאן הרוח נושבת. כן, גם האלבום הזה, כמו קודמו, אפוף באווירה קודרת ולא אופטימית במיוחד. בשיר הנושא נוצר חיבור מעניין, שלא לומר מטריד, בין התוכן (דמעות העשוקים כבר הפכו לנהרות, ששוחקים סלעים) לבין הצלילים האלקטרוניים והמתכתיים, שבהמשך יהפכו לחיבור בין מוסיקה אלקטרונית למקצב בדואי. כדאי לשים לב לפלרטוט של צפדי בשיר עם מונחים דתיים, תופעה שחוזרת בשיריו. הפעם הוא מבטיח לאנשי הפיל (أصحاب الفيل) שהציפורים (الابابيل) יגיעו אליהם. המילים הללו מהדהדות כמובן את סורה 105 בקוראן, סורת הפיל. המסורת המוסלמית מייחסת את הסיפור הקוראני לניסיון לכבוש את הכעבה במכה באמצעות פילים. הניסיון כשל בשל התערבות ציפורים מופלאות. כל ניסיון ליצוק משמעות עכשווית לשיר הזה יהיה באחריות הקוראים בלבד.
קשה שלא לחבר את השירים הבאים בתור לתופעות חברתיות ופוליטיות בחברה הערבית בישראל. למשל השיר "איפה האנשים" (وين العالم) מהדהד את תופעת הריסת הבתים הלא-חוקיים והשיר "אין לך נשק" (ما معك سلاح) מציג חברה שבה המעמד החברתי שלך נקבע רק בזכות הנשק שאתה נושא. כאמור, היצירה הזאת לא עושה חסד עם המאזין שמבקש למצוא נחמה או תקווה. עם זאת, בהתייחסו לאלבום צפדי הבטיח שיש בו תקווה. אותה אולי נוכל למצוא בשיר הרביעי ברצף, "כמו עץ" (زي الشجرة), שבו צפדי מבטיח לא לעזוב את הארץ, למרות שהכל בוער ולמרות שמחשבות על הגירה מקננות בו. מדוע הוא בכל זאת נשאר? אולי כי אין לו כסף, אולי כי אין לו דרכון זר, אולי כי הוא לא רוצה להיכנע בפני אויביו ואולי כי זאת הדרך לומר אין לי ארץ אחרת בערבית?
השיר שנועל את האלבום נקרא "חיפה ג'נין" והוא מתאר נסיעה מחיפה לג'נין, בין אם מדובר בנסיעה שאכן התקיימה ובין אם מדובר בסיור תיאורטי בין הזהויות הישראלית והפלסטינית. השיר מלא בסמלים ובצבעים לאומיים – לוחית הרישוי הצהובה, תעודת הזהות הכחולה, ציורי שהידים על הקירות – שבתורם מעלים את שאלות הזהות הקלאסיות: מי אני, לאן אני הולך, מאיפה אני בא. יכול להיות שהתקווה שצפדי מבטיח מצויה בשורה האחרונה – בסוף אני חוזר. לאן? ככל הנראה לחיפה.
את הטקסט שמלווה את האלבום חתם צפדי במילים "תעשו עם האלבום מה שאתם רוצים. הפגינו כלפיו אהבה והוא יחזיר לכם אהבה". האלבום הזה לא קל, לא תמיד נעים ונוח, אבל הוא ללא ספק מאד מעניין. אולי הנחמה באמת נמצאת בשני השירים האחרונים ובהבטחה של צפדי להישאר איתנו, למרות הכל.