בעבר הזכרנו כאן את הלהקה הירדנית "אותוסתראד" (أوتوستراد), שמשלבת ביצירתה סגנונות מוסיקליים שונים – מוסיקה אלקטרונית, רוק, רגאיי ופַאנק לצד צלילים בדואיים. כפי שניתן להבין מההגדרה הזאת מדובר בלהקה לא שגרתית בנוף המוסיקלי המקומי. ביצירתה נמצא לצד שירי סטלנים קלילים כמו "מחר אני לא עובד" (انا بكرا معطّل – אַנַא בֻּכּרַא מְעַטֵל) או "יַא סַלַאם" (يا سلام) גם סרט תיעודי, שעוסק בחיפוש אחר הצליל הבדואי הירדני. אבל אותוסתראד איננה רק אוואנגארד אומנותי, אלא גם אוואנגארד פוליטי; גם בשיריהם השטותיים לכאורה, הם מעבירים מסרים חברתיים-פוליטיים. בשנת 2013 הפתיעו חברי הלהקה ובמסגרת סיבוב ההופעות שלהם באזור הם בחרו להביע עמדה פוליטית חד משמעית, כשהופיעו ברמת הגולן, רמאללה אבל גם בחיפה, נצרת וירושלים. במילים אחרות, הלהקה ציפצפה על הנורמה שהתקבעה בעולם התרבות הערבי – הימנעות מהופעות בישראל, גם אם מדובר בהופעות בפני ציבור ערבי – ולא התרגשה מהאיומים וההאשמות בנורמליזציה, מהגרועים שבפשעים נגד העולם הערבי. מבקריה טענו כי הלהקה הוסיפה חטא על פשע ולא זו בלבד שהופיעו בישראל, חבריה בחרו לבקש אשרת כניסה מהשגרירות הישראלית בירדן (במקום להיכנס לאזור דרך הרשות הפלסטינית ולהסתפק בהופעות בעריה).
חייבים להודות כי חברי הלהקה לא ראו בכך צעד פרובוקטיבי יוצא דופן ולא חשבו להפוך לנושאי דגל פוליטי כלשהו. בראיונות לאחר אותו מסע הופעות הם הודו כי החליטו להפר את האיסור על הופעות בישראל, אך הופעותיהם היו בפני ציבור ערבי-פלסטיני, שאין בכוונתם להחרים אותו. מבחינתם, בשורה התחתונה, אפשר לעבור הלאה. אבל הטהרנים במחנה המחרימים לא היו מוכנים לעבור הלאה והביקורת על הלהקה לא פסקה. חברי הלהקה לא התרגשו יתר על המידה והמשיכו להתייחס לאירוע בשוויון נפש. את תגובתם הם שמרו לזירה המוכרת להם – המוסיקה. כחמש שנים לאחר הביקור בישראל הם הוציאו את השיר "רוץ למכון הכושר" (اركض عالجم – אֻרְכֹּדֿ עַלְ-גִ'ם) לכאורה שיר שטותניקי טיפוסי, אך כדרכם הם שילבו בו מסרים חברתיים ובסופו אף כללו בית בשבח ביקורם באזור. מספר חודשים לאחר מכן הם הוציאו שיר נוסף, שנקרא "מחרים אותי" (مقاطعني – מֻקַאטענִי) שבו לגלגו על מבקריהם. ברם, מאז אותו שיר הלהקה מיעטה להביע עמדה בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד שהגיע מבצע "שומר החומות". אבל רגע לפני כן נחזור חמישים שנה אחורה, לעיר שכם.
בחודש מאי שנת 1976 הייתה העיר שכם עדה לעימותים בין מפגינים פלסטינים לבין כוחות הביטחון הישראלים. במהלך אותן הפגנות נהרגה לינא אל-נַבֻּלְסי, תלמידת תיכון בת 17 מהעיר שכם. מותה של לינא היה חריג ויוצא דופן, הואיל והיא הייתה לראשונת ההרוגות הלא-מעורבות (כפי שמכנים זאת כיום) בשכם. האירוע היכה גלים והנערה הונצחה בשיריהם של המשוררת הפלסטינית פדוא טוקאן והמשורר המצרי אחמד פואד נג'ם. אולם לזיכרון עד היא זכתה בזכות הפואמה "דופק הגדה, אל תחשה" (يا نبض الضفة لا تهدا) שכתב לזכרה המשורר הלבנוני, חסן זאהר, ובעיקר בזכות ידידו של זאהר, הזמר הלבנוני אחמד קַעְבּור. האחרון הלחין את הפואמה וחיבר את המילים הקשות למלודיה שנעה לסירוגין בין השקט ללוחמני והסוחף, תוך התבססות על גיטרה, חליל ותיפוף עדין. קעבור אף ביצע אותו בסגנונו המיוחד, שאפיין את שירי המאבק של שנות ה-60' וה-70'. השיר, שנקרא בקיצור "דופק הגדה", היה לאחד מהשירים הלאומיים הפלסטיניים הידועים, ולינא הפכה לסמל לאומי פלסטיני (יש לה אפילו ערך בויקיפדיה).
בחודש מאי 2021 החל מבצע "שומר החומות" במקביל לעימותים קשים בין כוחות הביטחון הישראלים ותושבי מזרח ירושלים. הערבוב בין שתי הזירות (עזה ומזרח ירושלים), ההרס הרב שהמבצע הותיר אחריו, האיום בפינוי תושבים פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים ולוח השנה (חודש הרמדאן) הובילו לתחושה כי מדובר במלחמת דוד נגד גוליית (כשהפעם ישראל היא בצד של גוליית).רבים בעולם הערבי (ולא רק בעולם הערבי) התגייסו למען הצד הפלסטיני ואירועי אותם ימים הותירו רישומם בזירות רבות, אפילו אצל להקת אותוסתראד.
כחודש לאחר סיום מבצע "שומר החומות" העלתה הלהקה ליו-טיוב גרסא חדשה לשירו של אחמד קעבור, תחת השם "הגדה" (الضفة אל-דָֿפה). מהלך זה מפתיע למדי, שכן בכל שנות פעילותה (הלהקה פועלת משנת 2007) היא לא עסקה בחידוש שירי עבר והתרחקה משירים לאומיים ערביים ומאמירות פוליטיות חד-משמעויות. האם אפשר לראות בכך ניסיון לכפר על מסע ההופעות בישראל משנת 2013? מסופקני. אפשר להניח שרשמי האירועים, שקדמו לפרסום השיר, היו כה קשים עד כי אפילו הלהקה הירדנית לא יכלה להתעלם מהם ולעמוד מנגד. מעניין יהיה להמשיך ולעקוב אחר הלהקה ותוצריה העתידיים על מנת לראות האם משהו עקרוני השתנה בה. אם אכן השיר הזה מסמל שינוי אי אפשר יהיה לפטור זאת כאירוע שולי, ששייך רק לעולמה של התרבות הפופולרית.
התמונה מתוך עמוד הפייסבוק של הלהקה